חזרה לעמוד מורשת והנצחה

רפי (רפנ"צ ) נצר ז"ל

דוקטור רפי (רפנ״צ) נצר ז״ל התחיל לעבוד ביחידה בשנות ה80 לאחר שהיחידה איתרה אותו ואת פעולותיו ביחידת 81. שם הוא הקים את ההאנגר הידוע המכונה הרפנצייה. הרפנצייה קיימת עד היום והיא משמשת את היחידה ואת לוחמיה למבצעים מיוחדים. אז, כשהרפנצייה הוקמה, שירתו בה שני חיילים. כיום, משרתים ברפנצייה מעל 80 חיילים וקצינים. תחום ההתמחות של רפי היה שטח, השרדות, ניווטים והסוואה. הרפנצייה נועדה לתת ללוחמים מענה בתחומים אלו לקראת מבצעיהן, כל מבצע לגופו כאשר לא היה יום אחד ככודמיהו ברפנצייה. כל יום בהנאגר רפי וחייליו היו צריכים לתת פתרונות לבעיות מאד מורכבות הקשורות למבצעים חדשים של הלוחמים. על פעילותו ביחידה זכה רפי במספר פרסים בינהם פעמיים פרס ראש אמ״נ למפעל חיים.
החיילים והמפקדים אשר שירתו ביחידה בתקופתו של רפי מעידים עליו שהיה איש מקצוע יוצא דופן, אשר ניחן ביכולת פתרון בעיות, ידע אינסופי בתחומים רבים ויצירתיות אדירה. כמו כן, מספרים שתרומתו תשמש את אנשי הסוד עוד שנים רבות. רפי היה אדם אהוב, צנוע ונטול אגו עם חוש הומור מיוחד. סובביו מספרים כי ניתן לפנות לרפי לקפה ועצה באמצע יום עמוס ובלחץ התמידי שהיה ביחידה. לאחר שירותו ביחידה, המשיך לעסוק בתחומי בטחון ישראל עד פרישתו.
מאפיין מרכזי בחייו של רפי הוא עזרה לזולת. לאורך השנים התנדב ביחידה לאיתור נעדרים, ופעל ימים כלילות למציאת נעדרים בארץ ובעולם, ללא כל תמורה. כמו כן, המשיך להתנדב ולתרום לזולת בדרכיו הייחודיות עד יומו האחרון.
לאורך השנים, בלטה אהבתו של רפי ללימודים ומחקר. רפי סיים שני דוקטורטים בתחום הביולוגיה והגנטיקה. לאחר יציאתו לפנסיה אף השלים את הדוקטורט השלישי בתחום הארכיאולוגיה.
לתחומים אלו, מתחברת האהבה של רפי לטבע וטיולים. בעת יציאתו לפנסיה החליט להרחיב את תחום זה ולהדריך לפרנסתו טיולים ברחבי העולם. כמו כן, המשיך לשלב את הרצאותיו בתחומי הידע אותם רכש. רפי טייל ברחבי העולם וזכה לבקר בעשרות אתרים ומדינות אותן לא רואה כל אדם. מטייליו יעידו כי רפי היה מאגר ידע בלתי נדלה, איש אשכולות רב תחומי ואישיות מיוחדת במינה.
בחודש אפריל בשנת 2022, אובחן רפי עם גידול סרטני בראשו, ממנו נפטר כשלושה חודשים לאחר מכן.
רפי היה אדם מיוחד, אשר הצליח לגעת באנשים רבים תוך יכולת לראות את האדם שמולו בגובה העיניים. אדם עניו, ישר ואמיתי אשר רבים יעידו שהיווה כמודל לחיקוי עבורם. רפי השאיר חותם בכל מקום בו נכח, ויחסר מאד למשפחתו ולחבריו. תרומתו לביטחון המדינה לא תסולא בפז.
יהיה זכרו ברוך!

הדברים הללו מתארים אמירות ודברים שכתבו מפקדי צוותים מהיחידה לאחר שנודע על מותו. מטבע הדברים אלו אינם הספדים, ואת הרוב בכלל לא ייתן לומר בפורום רחב כזה. אבל, זהו מועט המחזיק את המרובה, וניכרים דברי אמת בשורות וביניהן.רפי יחסר לנו. הידע, הרעיונות, טוב הלב והיחס האישי-אנושי שלעולם לא עזב אותו, ללא קשר לקשיים או למשוכות שהמציאות הציבה לו ולנו. 

גיורא לוי: מצטער לעדכן שרפי נצר נפטר הבוקר - עצוב. יהי זיכרו ברוך🙏

רמי לוי: 😔

פנחס בוכריס: ואווו. יהיה זכרו ברוך של האיש המיוחד הזה

נמרוד חפץ: יהי זכרו ברוך. טיילתי אתו באמצע שנות ה70 של המאה הקודמת לפני שהגיע אלינו למילואים.

נועם תיבון: עצוב מאד, יהי זכרו ברוך.

ניר רז: עצוב יהי זכרו ברוך

גברי אייכנוולד: הכרתי אותו בתחילת דרכו ביחידה כאיש מקצוע יוצא דופן שהביא פתרונות מדהימים, איש יקר, חכם, נמרץ ובעל ידע אין סופי בתחומים רבים, והמצאותיו ישרתו את אנשי הסוד עוד שנים רבות. יהיה זכרו ברוך 

 קובי מירון: טיילנו איתו לקובה. אדם נעים ומעניין. יהי זכרו ברוך.

אבירם הלוי: אכן איש יקר ומיוחד במינו.. זכינו שהיה לנו לעזר בחוכמתו, ברעיונותיו, בראייתו מרחיקת הראות ובייחוד על היותו אדם טוב, מיטיב ופשוט מענטש.

גיורא זוסמן: עצוב מאוד - איש יקר, חבר וטייל ומדריך בחסד

עידו חקלאי: איש יקר ובעל זכויות רבות. יהי זכרו ברוך.

עמר ברלב: עצוב, רפי הקפיץ את הנושא בו טיפל שנות דור קדימ

הרן שחור: איש יקר ואהוב, חבר טוב.. אי אפשר להגזים בתרומתו ליחידה ולמערך!יהיה זכרו ברוך

עמירם לוין: איש צנוע וישר דרך בכל חייו. יהי זכרו ברוך.

עמר בר יוסף: עצוב מאד.. שילוב של הבנת שטח, אומנות וסקרנות. העבודה איתו תמיד הכניסה זווית ראיה אחרת. יהי זכרו ברוך.רפי שייך לאנשים שכשמם מוזכר מתפשטת  לך חמימות בלב. זיכרונות של שעות רבות יחד בלימוד והכרה של השטח. רפי המורה ואנחנו התלמידים. מפגשים של חשיבה משותפת איך להשתמש בכל התובנות הללו להפוך אותנו למקצועיים יותר, חדשניים. כל זאת באמפתיה מעט סבאית יחד עם ישירות, יצירתיות ועקשנות.היחידה ולהערכתי צה״ל כולו נהנה מהתרומה של רפנ״צ בתחום התמחותו. רפי תודה… ושלום

אורן זבולון: כשהחייל שלי, מודי מאור, נפטר במפתיע לפני כמעט שנתיים, התחדש הקשר עם רפנצ" שקרוב למשפחה. הוא ביקש שניפגש כשנגיע לביקור בארץ... עצוב שכבר לא יצא.

גיל פרץ: רפנצ היה איש יקר ומיוחד. יהי זכרו ברוך 🌸🌺🌸

יפתח רייכר: עצוב. לפני כמה חודשים פגשתי אותו נמרץ ומלא חיים. קשה להאמין.

דני עורי: מקצוען בחסד! לכל בעיה תמיד מצא פתרון יצירתי. אבדה גדולה!

שי אביטל: עצוב מאד. אדם מיוחד שייזם וקידם נושא ייחודי. ליווה אותנו בפעילות המבצעית ובעיקר היה חבר, מקשיב, בן אדם. חיוכו וחיתוך דיבורו ילוו אותנו. גם רפי וגם דוגן היו מוסדות מקצועיים וחברתיים כל אחד בתחומו. שניהם חסרים מאד.

דני יתום: אדם ולוחם, תרם רבות בדרכו הצנועה והשקטה. חבל על דאבדין.

אודי אורנשטיין: "חרצולים" זה שלו לא? איש שמעלה זיכרון מחייך

גור דרור: זה מהימים בהם עדיין לא ידענו שלתינוק יש ראש. שלא לדבר על הגודל שלו.

אבירם הלוי: איך נספר עכשיו על המערבל?

שי אביטל: לפי זכרוני ״חרצולים״ אספנו עוד כמפק"צים כך שכנראה זה לפניו… אבל גם זה היה חלק מעולמו-עולמנו.🌼

אבירם הלוי: שי צודק - רפי פשוט (!!) הכניס ממד מקצועי ומתודולוגי לנושא החרצולים

דני ארדיטי: עצוב מאוד, היה אדם מיוחד, פיתח מאוד את התחום כולל שפה מיוחדת.

רוני בלקין: "הרפנצ" - איש חכם, צנוע, חושב, יצירתי, חרוץ ומלא ידע. הסתכל על כולם בגובה עיניים, אמן בנפשו, מלא בידע ובחוכמת המעשה. יחסר לכל מי שהכיר אותו ועבד איתו. 🌺

דורון אביטל: רק לפני כשבועיים נפגשנו בקפה התל אביבי בו היינו נפגשים תכופות בבקרים, מחליפים מילים אודות התחביב החדש שלו לעשות דוקטורטים נוספים, או אודות הפוליטיקה המתעתעת שלנו, או סתם זיכרונות יחידה. הפעם היה רפי מלווה בבתו, חלש אמנם לאחר הניתוח אבל אופטימי ומחייך, נעים שיחה כמו תמיד, וקשה היה לחוש שהסוף קרוב. רפי היה יקר לכולנו, איש שהוא ותחומו חד הם, לא רבים זוכים ששמם הופך לשם של קטגוריה מקצועית של מומחיות ויעידו על כך דורות רבים של רפנ״צים.. תרומתו ליחידה והצלחותיה המבצעיות לא תסולא מפז. עצוב להיפרד מרפי, יהי זכרו ברוך

לוני רפאלי: רפי נצר: ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״.. חבר ואדם נדיר ומומחה חד פעמי.כמה מתאים שהוא בנה מקפצה משמעותית למ״מ, הקים תחום שהינו אנדרטה חיה ובועטת לו ולהישגיו - רפנ״צ!💪🙏

דורון קמפל: רפי יקר - עם חליל ליד המדורה, ישר, ממוקד, נטול אגו, חכם, חרוץ, יצירתי וחדשן בשיעור מהפכני (להבדיל משולי ואף אבולוציוני). יהי זכרו ברוך

עמוס בן-אברהם: עצוב מאד, איש מיוחד ויוצא דופן משתתף בצער המשפחה וחבריו.

חגי פיינברג: רפי היקר, 10 דקות של שיחה איתך שנפתחה במילים "חגי (במילעל), זה פרוייקט!" לפני למעלה מ 20 שנה, עזרו לי להבין מהי אחריות. תודה על השיחות הרציניות, על חוש ההומור ועל כל מה שלימדת אותנו באמצעותם.

רפי נצר – קוים לדמותואת רפי הכרתי לראשונה לפני כמעט 60 שנה, בהיותנו לקראת סוף כיתה י"ב. שנינו חברנו אז אל קבוצת צעירות וצעירים שהציבה לה למטרה לחזק ולתגבר את בי"ס שדה בעין גדי, שבאותם ימים רחוקים (שנת 1963) היה הראשון והיחיד בארץ. עם גיוסנו לצה"ל במסגרת גרעין הנח"ל "יעלים" מצאנו את עצמנו כטירונים במחנה 80. שם נקשרו החוטים ביננו, שלא נפרמו עד להסתלקותו של רפי, שזכה בקרב חבריו לגרעין בכינוי "רפול". עם סיום הטירונות ירדנו לעין-גדי, "חור החורים" באותם ימים. שם התחלנו ללמוד את שבילי המדבר וגאיותיו, את מעיינותיו הספורים, ואופן ההישמרות משיטפונות החורף. מהר מאוד היינו למדריכים בבי"ס השדה, תוך שאנו מובילים קבוצות מטיילים שדבקו באהבת מדבר יהודה. אלא שגם מן המעדר והמכוש לא משכנו את ידינו, והשתמשנו בהם לפריצת שבילים חדשים. תרומתו של רפי לפריצת מעלה "חבר" בנחל חבר, מעלה "בני המושבים" בנחל ערוגות, ועוד - הייתה רבה ביותר. משהשלמנו תקופה ראשונה בעין-גדי, ולפני ששנינו יצאנו לשירות מתקדם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, ניתנה לרפי ולי האפשרות לצפות בירושלים המזרחית ממרומי הר הצופים, שהיה באותם ימים מובלעת בשטח שנשלט על ידי ממלכת ירדן. להר הגענו כמנהג הימים ההם כשאנחנו לבושים במדי שוטרים עבריים ושהינו שם כחודש וחצי.

את קורס הצניחה והשירות בנח"ל המוצנח עשינו רפי ואני בפלוגות נפרדות, אני תחת פיקודו של שי תמרי, ורפי תחת פיקודו של יעקב חסדאי, מפקדים משכמם ומעלה. לקראת סוף התקופה נבחרנו שנינו לצאת יחד לקורס נווטי "אשף", שם קוד לטילי נ"ט מונחים מסוג קוברה מתוצרת גרמניה. הנושא נשמר בזמנו בסודי סודות משום מערכת היחסים המורכבת באותם ימים עם המדינה המייצרת. בגלל חוסר יציבותם, טילי הקוברה היו קשים למדי לניהוג, אלא שרפי כמו רפי שלט בהם ביד רמה והיה בהחלט מהנווטים המובילים. אל חבורתנו הצטרפו אז אנשי מילואים, שאחד מהם – גדעון רפפורט מקיבוץ משגב עם, בן דודו של רפי היה לימים מפקד מחלקת הסאגר, טיל נ"ט סובייטי שהיה יורשו של טיל הקוברה.עם סיום הקורס שבנו רפי ואני לעין גדי להשלמת שירותנו הצבאי בקרב חברינו לגרעין "יעלים". וכשהסתיים שירותנו הצבאי יצאנו אחד-אחד אט-אט ללימודים גבוהים. אני כירושלמי מצאתי את עצמי באוניברסיטה העברית. אבל "רפול" ידידי, שמבטו נשאו רחוק וגבוה, מצא את עצמו בצפון איטליה כתלמיד בנבכי הביולוגיה. בקלות ובזריזות השלים רפי את שלושת תאריו והיה לדוקטור מצליח ומוערך. אלא שבהמשך לכך נפרמו מעט הקשרים שבין רפי לביני; ראשית – עם צאתו ללימודים בחו"ל הוא לא הגיע יותר לשירות המילואים בפלוגת "האשף", שעליה פיקד באותם ימים חיים ציפורי, מקימה של חברת המתנ"סים בישראל. אנו נווטי ה"אשף" זומנו מדי חודש בחודשו ליום תירגול ואימונים בבסיס במחנה צריפין. רפי בתבונתו חסך לעצמו את ה"צרה" הזאת. עם שובו לארץ והשלמת לימודיו חבר רפי אל ממלכת הסוד וכל מעשיו שם נעלמו מעיני ומעיני חברינו.

וכך מצאנו את עצמנו כשנתיים אחרי השחרור מצה"ל כשאנחנו נוטלים חלק במלחמת ששת הימים ומשתתפים בכיבוש אום-כתף שמזרחית לניצנה. רפי לא היה אתנו ולא תרם את חלקו, אלא המשיך להנות מהמקרונים והפיצות באיטליה. מאום-כתף עברנו במהלך המלחמה לירושלים, ומשם אצה דרכנו צפונה לחורשת זיתים סמוכה לפוריה, ממתינים למסוקים שיעלו אותנו לכיבוש רמת הגולן, אנחנו והג'יפים הנושאים את טילי הקוברה.

ישבנו והמתנו. אלינו הצטרף מתן וילנאי שהיה בין תפקיד לתפקיד. ואז הופיע מכרנו מימי בי"ס שדה בעין גדי – כושי רמון, גם הוא לוחם צנחנים ותיק. וכך, בעודנו ממתינים בפאתי חורשת הזיתים ממתינים למסוקים, נראתה דמות נוספת גולשת במדרון לעברנו. מה רבה הייתה הפתעתנו לזהות את רפי נצר, ,רפול", האיטלקי, מגיע הישר משדה התעופה. מי שלא התאמן איתנו בניווט טילים ושיגורם הוצב לפקד על הג'יפ האחרון בשיירה שהמתינה להליקופטרים. אלא שכשהגיעו אלו, הסתבר שהג'יפ עליו ישב מפקדנו חיים ציפורי אינו מסוגל לעלות על ההליקופטר. מדובר היה בג'יפים אזרחיים שונים זה מזה. וכך בהינף יד קידם חיים את רפי עם הג'יפ שלו שעלה ראשון להליקופטר. המסוק שנשא אותו נחת בשולי הכפר הסורי פיק (אפיק של היום). שני הג'יפים הראשונים, עם רפי בראשם, התקדמו קדימה אל עבר צומת רפיד-בוטמיה. שם זיהו צנחנינו שיירה סורית מגיעה מכוון צפון, עם רכב גדול שנראה כחפ"ק קשר בראשה. רפי הציב את תיבת הניווט עם המשקפת, זיהה את המטרה ממרחק של כ- 1,800 מטר ו"אודרופ-טודרופ", כמו שנהגנו לומר בימים ההם; פיצוץ המכונית כתוצאה מפגיעת הטיל ששיגר רפי עצר את השיירה. ואת זאת עשה נווט אשף שלא ראה ולא נגע בתיבת השיגור למעלה משנתיים, בעוד חבריו עושים זאת מדי חודש בחודשו. בדרכנו בחזרה דרך בקעת הירדן וירושלים לשחרור ברמלה, עלינו להר הצופים לצפות העיר העתיקה ולהיזכר.

כאמור, עבודתו של רפי ידידי הייתה בממלכת הסוד, נסתרת מעיני. אבל בכל אותן שנים מאז שמרתי אתו על קשר, פעמים הדוק יותר ופעמים רופף משהו. בשנים האחרונות נהגנו רפי, אני וידידנו המשותף מאז ימי עין גדי וגדוד 50 גבי לכנר להיפגש, לטעום מטעמים יחד ולשוחח כמנהג הקשישים. באותם מפגשים גיליתי שרפי כמו רפי, לא הסתפק בדוקטורט אחד ואף הרחיב את ידיעותיו ותאריו כשעשה גם דוקטורט בארכיאולוגיה; איש אשכולות, כבר אמרתי? וכך גם למדתי שעם פרישתו לגמלאות פתח רפי בקריירה ענפה ועשירה של מדריך טיולים למקומות רחוקים בקצה העולם ועוד הלאה, שאפילו את שמם איני יודע להגות. לאחרונה, כשרציתי לדעת את שמו של איזה עץ מחט אדיר ממדים שצומח בגנו של בני בכורי, ומאחר ואף לא אחד מחברי המומחים מהחברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע לא עזר בידי, פניתי לעזרתו של חברי רפול. שם העץ שקיבלתי ממנו, שמקורו באזורים ההרריים הגבוהים של צ'ילי, אומת על ידי בוויקיפדיה ונמצא נכון. רפי כמו רפי.

לאחרונה נתבקשנו רפי, אני וחברינו מהימים הרחוקים בפלוגת ה"אשף", לתרום את חלקנו לספר בשם "סנאי ירוק" שיצא בעריכתו של יאיר דוד על טילי הנ"ט בצה"ל. ואז, כשנחנך הספר במסיבה בביתו של עורכו, נאלצתי לאסוף את רפי מביתו לאחר שעבר ניתוח וראשו היה עטור בסיכות בעקבות זאת. שם זכינו הוא ואני לפגוש כמה ממיטב חברינו מהימים ההם. עברו עוד כמה ימים ושיחות הטלפון שלי אל רפי לא נענו. או אז הסתבר לי שידידי הטוב מהימים הרחוקים ההם של 60 שנות חברות והכרות השיב את נשמתו לבוראו והסתלק לו מעולמנו קודם זמנו. חבר טוב ואהוב.

 רפנצ, הידידות בינינו החלה לפני יותר מ 30 שנה... אני לוחם צעיר בצוות אורי יהלום, שנשלח לרפנציה לארגן ציוד הסוואה לאיזה מבצע שלנו ביו"ש.היתה לכולנו יראת כבוד עצומה כלפיך, רפנצ האיש עם החיוך הבלתי נגמר, זה ששמענו עליו שיש לו פיתרון לכל דבר ועניין!לג'ימס בונד יש את Q לנו היה את רפנצ!!!נכנסתי לרפנציה, שהיתה מוגדרת מקום לשוסים בלבד... נרגש בטירוף של לוחם צעיר מהמעמד, ושם אני רואה את רפנצ עם עוד כמה חברה שלו מזיעים את עצמם לדעת ומדביקים ספוגים על איזה יריעה...רפנצ, הסתובב אלי, חייך ואמר לי: "כן ילד איך אני יכול לעזור לך... בוא שתה קפה ואחכ נסדר הכל".עניתי שאני על זמנים מאורי ואני גם בחיים לא שותה קפה (הוא לא הבין את זה אף פעם), אמר: "אז עכשיו בכלל שב ונתחיל להכיר אותך..."כך התחילה הידידות ביננו. רפי תמיד התייחסת אל כולם באופן שווה ומכבד עם הרבה הבנה וחוש הומור נהדר.הסתכלנו עליך בהערצה!
אי אפשר לדבר על רפנצ בלי להזכיר את שלמה נייגר., היום כשאני חושב על זה הם היו שני גאוני ענק, כל אחד בתחומו, שקיבלו את המגרש משחקים הכי מטורף בעולם – סיירת מטכ"ל להוציא את הגאונות שלהם לפועל!צהרים אחד, אני כבר מפקצ צעיר, עובד בהאנגר, כולי מזיע מכין את הציוד לאיזה מודל... ואז שומע צפירות של רכב מחוץ להאנגר, אני יוצא החוצה וברכב יושבים רפנצ, נייגר ורוברטו – "בוא ילד, נוסעים נוסעים לאכול..." אני מנסה קצת להתווכח שיש מסדר ומודל, ורפנצ אומר לי: "את נעמי ועובדיה אתה מכיר?"כמובן שלא הכרתי... "אז תפסיק לבלבל את השכל תעלה כבר לרכב ובוא תכיר אותם!"וכך נחשפתי למרק הרגל התימני הכי טוב בעולם אצל נעמי ועובדיה ביהוד ומאז אחת לכמה זמן, הזקנים היו חוטפים אותי "הילד" לאכול כמו שצריך – כך הם קראו לזה, אצל נעמי ועובדיה ביהוד.
הידידות הזו התעצמה והתהדקה מאוד, כשלאחר קורס מפים עברתי לעשות תפקיד בדובדבן.המצב של המבנים שם והציוד של הלוחמים היה מתחת לכל ביקרות על ציוד הסוואה לשטח ועוד מהפלאות שיצר רפנצ בכלל לא היה מה לדבר...נסעתי ליחידה ופניתי לסגן אז שיעזור לי קצת... הופתעתי שקבלתי תשובה שלילית...עצבני ונסער חשבתי מה עושים עכשיו – כמובן, הולכים לרפנצ להתייעץ, הלכתי לרפנציה ורפי כרגיל, נינוח שומע את הסיפור ואומר לי – לא יפה... אבל הוא אומר אני יודע מה לעשות, טלפון לבמבינו, שמגיע אלינו לרפנציה... לא אשכח לעולם, זה היה ביום שלישי ביום חמישי בערב שאני חוזר עם הלוחמים שלי למחנה רמה איפה שישיבה בעבר דובדבן, החדרים של הלוחמים צבועים ומסודרים עם ארונות, טונות של ציוד ותחמושת וכמון הר של ציוד הסוואה מחכים לנו שם!
לימים רפנצ הכיר בארהב חברי ילדות שלי מבית אלפא – טלי ואילן זמיר וכך נפתח מעגל נוסף.רפי הידען, איש השיחה, הטיולים, בעל מוח מבריק וחוש הומור נהדר.בשנים האחרונות היינו נפגשים בעיקר באזכרות לחברים משותפים, תמיד התעניין מה קורה איתי,והיה מכתיב לי מסרים לנפתלי בנט ומתן כהנא –  ובסוף תמיד היה אומר לי, אבל תגיד להם שזהמרפנצ שלא יקחו יותר מידי ברצינות.
לפני כשבועיים שוחחנו בפעם האחרונה, אמרתי לו שאני בדרך אליו לבית חולים, והוא ענה לי שהוא בדיוק משתחרר, נשמע חלש, אבל מאוד אופטימי, אמר שיתגבר ויתחזק וקבענו להיפגש למרק רגל...
רפי, היית עבורי סמל, לאדם כל כך חכם, ייצירתי, איש שתמיד בא עם פיתרונות ולא עם בעיות, בעל חוש הומור נדיר, סקרן וידען ויחד עם זה חבר של כולם, צנוע ופשוט עם אהבת האדם והארץ נדירה!
יהי זכרך ברוך!


התבקשתי לכתוב מספר מילים לזכרו של רפי, משימה שהתבררה כלא פשוטה עבורי. כיצד ניתן לסכם במילים אדם כה פורה ויצירתי, בעל תחומי עניין נרחבים, רב פעלים, איש רעים להתרועע ואוהב אדם באשר הוא אדם?
בחרתי לספר דרך מספר חוויות משותפות לרפי ולי ואתחיל דווקא מהסוף –
הגעתי ללוויה כשעה לפני הזמן, פגשתי אדם הנושא זר פרחים. שאלתי: "אתה לרפי ?"  ענה: "אני אחיו".  הצגתי את עצמי: " קוראים לי רון ואני תלמיד של רפי " ומייד הופתעתי מעצם תשובתי. מעולם לא הצגתי את עצמי כתלמיד של מישהו. למהלך השיחה שהתפתחה בינינו, הצטרפו אנשים נוספים מהיחידה, חלקם הגדול הציגו עצמם כתלמידיו.
התברר שרבים רואים ברפי מורה, ולא רק לתחום שאותו הוא הקים וריכז. לרפי הייתה חוכמת חיים רבה ודרך לתת לאנשים כלים לחשיבה או תובנות חיים, הרבה מעבר לידע. בדרכו השקטה והצנועה המשלבת חוש הומור עם יסודיות תהומית ודרכי חשיבה יצירתיות אך סדורות, אוצר אין סופי של ידע, ניגודים שיצרו אדם יצירתי, בעצם היה מורה דרך לדורות של אנשים ביחידה.
את רפי פגשתי בשנת 1982, לאחר מלחמת לבנון, כאשר הוא הגיע להעביר לנו "סידרת מילוט". זאת הפעם הראשונה בה נחשפתי לדרך החשיבה הייחודית של רפי הכוללת ניתוח והבנה לוגית של השטח. נושא השטח קרוב מאוד גם לליבי ונוצר בינינו קשר אישי ומקצועי, שנמשך לאחר תקופת השירות דרך ימי מילואים באגף של רפי ולווה בקשר אישי חם וטוב ובחברות עמוקה.  כך זכיתי לראות, צעד אחר צעד, ממש יש מאיין, כיצד מוקמת "אימפריית" הרפנצי"ה. מעט אנשים זוכים שפרוייקט שלהם נקרא על שמם עוד בחייהם.
כל יום מילואים ביחידה היה נפתח אצל רפי לקפה ואחריו סיבוב בהאנגר. רפי מציג בגאווה טכנולוגיה חדשה, רעיונות חדשים, פתרונות חדשים, תחומים חדשים, שואל לדעתי ואומר לי : "זה רעיון של פלוני וזה רעיון של אלמוני". כך הקפיד על "זכויות היוצרים " והכבוד של הוגה הרעיון. אפילו להברקות הוא נתן זכויות יוצרים, הרבה פעמים נהג לצטט את דברי נייגר " נייגר היה אומר...." במהלך הסיבוב, הייתי מסתכל , ממשש , מקשיב ומבין שמולי עומד גאון אמיתי, רב אמן ברוך כישורים. הדבר המדהים הוא , שלמרות התחום שהוא עסק, הסוואה , רפי היה עיוור צבעים... איזה אבסורד.... אמן הגוונים עיוור צבעים.
כחבר, תמיד הייתה לרפי סבלנות להקשיב ותמיד צייד אותי בעצות מעולות לדרך ובשאלות מנחות ומדויקות. רפי הוביל אותי לחשוב מזווית אחרת על הדברים.  היו לו הערות בהן השתמש כל כך הרבה עד שהפכו לטבע שני שלי "זאת עובדה או הנחה?!" היה שואל כשמשהו לא היה מבוסס ב100%.
"אלעזרי, קודם כול תשתה כוס מים קרים " נהג לומר כשהייתי מתלהב מאוד ממשהו מסויים. בעבודה המשותפת מולו למדתי איך נגשים לבעיה ואיך בונים פיתרון, דברים שיישמתי מאוחר יותר בחיים האישיים והמקצועיים.
בחייו האישיים עסק רפי בין השאר, גם בחיפוש אנשים נעדרים. מדובר בעיקר על "מיקרים אבודים" בארץ ובחו"ל כאלה שהמשטרה כבר עזבה והחיפושים הרשמיים הסתיימו וכן בחילוצים של אנשים חיים. כל זאת בהתנדבות גמורה, בעבודה רגישה מול המשפחות. רפי וחברו הרצל.
הצטרפתי לאחד מאירועים אלה, חיפוש של נעדר שנעלם שלוש שנים קודם לכן בצפון הודו. משפחת הנעדר הייתה ללא כסף, לאחר שבאותם שנים הוציאו את כל כספם על חיפושים שלא צלחו. במהלך חיפוש מורכב זה, בתת תנאים וללא כסף מצאתי את עצמי שוב מתפעל מכושר הארגון והביצוע של רפי, הסדר המופתי, יכולת הניתוח, החשיבה והסקת המסקנות, היכולת להתמודד מול הבירוקרטיה ההודית. כל זאת עם התייחסות מכבדת וסבלנית לכל אדם, בין אם זה סבל הודי, מקבץ נדבות או מפקד תחנת משטרה. תמיד מילה טובה, בדיחה וחיוך.
כשרפי השתחרר מהמערכת, הוא החליט ללמוד ארכיאולוגיה, בלי קיצורי דרך, בדרכו היסודית הרגילה, תואר ראשון תואר שני ותואר שלישי. את התואר הראשון הוא סיים בממוצע 97.... לפני בחינות הוא לא הסכים להיפגש... "אני לומד לבחינה...."
רפי סיפר לי סיפורים רבים מחייו. את חלקם אני נושא איתי, נזכר בהם מידי פעם ומעביר אותם הלאה:
במלחמת יום כיפור, בצד המערבי של התעלה, בתוך שוחה, מצא רפי את אותה החיפושית שמשמשת לו למחקר, הוא הוציא קופסת גפרורים ואסף אותה בזהירות. זה היה רגע של שפיות במלחמה. החיפושית הגיע בשלום לארץ.
סיפור נוסף שאני נהנה לספר אותו לילדי: כשרפי היה סטודנט הוא היה צריך לאסוף מלול תרנגולות מסוים ביצים כל שעה ולכתוב על פתק את השעה ואת מספר הכלוב שבו הוטלה הביצה. יום אחד המנחה שלו ניסה לעבוד עליו ושם באחד הכלובים ביצת אווז ענקית. רפי לא בלע את המתיחה ועל הפתק הוא כתב "התרנגולת מתא 10 התלוננה שהיא לא מוכנה יותר לקרוע את התחת עבור 20 אגורות נוספות"  והעביר זאת למרצה. בכל המסדרון שמעו את המרצה צוחק.
רפי השאיר מאחוריו חותם גדול, הן ביכולות המבצעיות של היחידה וגופים נוספים, הן בדרכי החשיבה אותם הנחיל לדורות ההמשך והן בהשראה ועצות שרפי השאיר לחבריו.
כל כך אוהב אותך איש יקר, ברוך כישרונות ורב פעלים. היית לי למנטור, לחבר אמת, לחבר לעבודה, לאיש צוות ומודל לדוגמא אישית.
מודה על הזכות להכיר אותך, תחסר לי מאוד,
רון

פגשתי את רפי לראשונה ביחידה הטכנולוגית. בעת ההיא הייתי מהנדס צעיר בתחילת דרכי המקצועית. רפי גויס לצורכי בניית תחום מקצועי חדש ונכנס לעבודה והחל לבנות את היסודות.הפעילות שלו היתה קשורה בהשבחה והתמקצעות היכולת של היחידה המבצעית והיות שהייתי ביחידה נוצר ביננו קשר עבודה ומתוך הקשר הזה מהר מאוד גילינו שיש לנו נושאים משותפים נוספים, חברים משותפים, רקע דומה בהיבטים שונים טיולים ועוד.מרגע הראשון פגשתי אדם נעים הליכות, רחב אופקים, מעניין ומקורי ומהר מאוד זה הגיע שהצטרפנו אליו ולקבוצת הייחוס שלו לטיולים משותפים. לרפי היתה קבוצת חברים שנוצרה באוניברסיטה ומעת לעת טיילו ברחבי הארץ וסיני.כל טיול היתה חוויה, רפי הוביל את הציר, הפליא להדריך ולא רק בנושאי בוטניקה אלא בכל תחום - מגיאוגרפיה, גיאולוגיה, היסטוריה רלוונטית. היה נכון לכל  הרפתקה ותמיד בקולו השקט והמשרה בטחון וחיוך מעודד המשדר בטחון אופטימיות ואמפתיה. עם ערב ליד המדורה הפליא לספר סיפורים מהיחידה לאיתור נעדרים, ואנו יושבים מרותקים לסיפור כמו ילדים בגן המקשיבים לגננת.אחד הטיולים היה מירוחם דרך המכתש הגדול ומעלה אברהם ומשם דרום מזרח בואך שדה בוקר. בטיול אחר עם הקבוצה הירושלמית ירדה הקבוצה בסנפלינג לעין עובדת.חוץ מרפי היה בקבוצה איש מבוגר בשם למך, שהיה איש מנהלה באוניברסיטה וכך הכיר את חברי הקבוצה. למך היה הדבק של הקבוצה עם שמחת חיים יוצאת דופן. איש שש אלי טיול, הלך קל רגליים ואחראי לרוח הטובה בטיול.גולת כותרת היה טיול של כמה ימים לאזור ג׳בל ברקה בחצי האי סיני, אזור פחות מטויל מההר הגבוה אך מקסים ועטור שכיות חמדה - רפי הוביל כהרגלו, למך היה אשר על המורל ובחור בשם רוני היה הסייר הקדמי. לרוני מכשיר שמיעה - בכל בוקר היה שם את המכשיר במצב off, מקבל ציר מרפי והולך לו לבדו כעמוד האש לפני המחנה ופגשנו בו רק כשהגענו לחניון הלילה.

לימים הביא מפקד היחידה הטכנולוגית אחראי חדש למחלקה של רפי. איש מיוחד ובעל ידע רב, מסוגר וקפדן וכה רחוק באופי מרפי וכך נדחק רפי לאט לאט מהארגון שהקים, אך כל עכבה לטובה והיחידה קלטה אותו אליה ושם הפליא לעשות ותרומתו ליכולת המבצעית צמחה משנה לשנה. ב-1984, בתור סגן מפקד היחידה שוב זכיתי לעבוד לצידו ולראות בתרומה יוצאת הדופן מכח דמיונו ויצירתו לפעילות המבצעית.טיול מאוד מיוחד היה לי איתו בשנת 82 במהלך מלחמת לבנון - בתור מהנדס ביחידה הטכנולוגית התנדבתי להפעיל קרון בקרה של מזל״טי המודיעין. הקרון עמד צמוד למפקדה של אלוף הפיקוד אמיר דרורי בעליי הצופה לביירות. באחד הערבים מגיע נ״נ ואני רואה את רפי שהיה בתפקיד ביחידת חילוץ נעדרים. פגישה נרגשת ושמחה ורפי מיד מציע הצעה מגונה - בוא נטייל מחר עם הנ״נ באזורי הנוצרים.אי אפשר לסרב להצעה כזאת, ואכן למחרת בבוקר רפי מגיע על גבי נ״נ מתודלק בכמה מנות קרב ואנו יוצאים לדרך. נוסעים מעל ג׳וניה לכפרים הנוצרים, בתי עשירים, גנות עצי פרי ולמרגלות הכפר תצפית מרהיבה מערבה אלי מפרץ ביירות. אוי לה ללבנון שבמקום להנות מארצם המופלאה תושביה היו עסוקים כל הזמן במלחמות בין שבטיה ועממיה.ביקרנו את טוני שהיה מעין קצין קישור מטעם הכוח הנוצרי של בשיר ועזר לרפי במשימות של יחידת החילוץ. משם המשכנו צפונה רחוק מעבר לקווי צה״ל, באזור בשליטת הנוצרים אל אזור הררי ועמקי "וי" מרהיבים, מקומות שם בחורף פעילים אתרי סקי. בדרך מפותלת עלינו אלי ה"חדר הצרפתי" בפסגת גבל סנין. היתה מוצבת שם מחלקת חיילים נוצרים שתצפתו על העיירה זחלה. נוף מהמם של בקעת לבנון מזרחה ומערבה כל מערב לבנון פרושה לרגלי המוצב. החיילים היו ידידותיים והציעו לנו בשר חי או על האש מחצי כבש שהיה תלוי על סלע והם מפעם לפעם הורידו נתח לעצמם. מפאת הסניטציה סירבנו בנימוס והסתפקנו בבשר הלוף ממנות הקרב.נפרדנו לשלום ונסענו כל הדרך חזרה עד  המפקדה בעליי ולפני שנפרדנו הסתכלנו לרגע אחד אל השני כאילו אומרים איזה חסרי אחריות אנחנו! איך העזנו לנסוע שנינו לבד הרחק מעבר לקווים של צה״ל.היה שווה - מים גנובים ימתקו.  זה כל כך רפי !!מפעם לפעם עוד נפגשנו אך איכשהו עם מהלך השנים ניתק הקשר עד שלפני כמה שנים רפי הוביל כמה טיולים בחבש, בקמצ'טקה ובאיסלנד של חברים קרובים ובני משפחה ובאחת מאירועי פגישת אקראי נפגשנו וסגרנו פערים וסכמנו שנצטרף בהזדמנות לטיול שרפי מוביל.נפגשנו שוב שגיורא איילון בן הכפר שלי שהיה מחבורת למך נפטר ורפי הגיע אליי לקראת ההלוויה וישבנו לקפה וסבב זיכרונות לפני שעלינו לבית הקברות.שבועות לאחר מכן נודע לי על הניתוח שרפי עבר. הספקתי לבקר אותו בבית כשלרגע נדמה היה שהוא בכיוון אופטימי.הביקור הבא היה לנחם את וורדה וילדיו.איש יקר, כזה שכל פגישה איתו מעשירה ומחממת את הלב.יהי זכרו ברוךהולך ומתמעט הדור.לימים הביא מפקד היחידה הטכנולוגית אחראי חדש למחלקה של רפי. איש מיוחד ובעל ידע רב, מסוגר וקפדן וכה רחוק באופי מרפי וכך נדחק רפי לאט לאט מהארגון שהקים, אך כל עכבה לטובה והיחידה קלטה אותו אליה ושם הפליא לעשות ותרומתו ליכולת המבצעית צמחה משנה לשנה. ב-1984, בתור סגן מפקד היחידה שוב זכיתי לעבוד לצידו ולראות בתרומה יוצאת הדופן מכח דמיונו ויצירתו לפעילות המבצעית.טיול מאוד מיוחד היה לי איתו בשנת 82 במהלך מלחמת לבנון - בתור מהנדס ביחידה הטכנולוגית התנדבתי להפעיל קרון בקרה של מזל״טי המודיעין. הקרון עמד צמוד למפקדה של אלוף הפיקוד אמיר דרורי בעליי הצופה לביירות. באחד הערבים מגיע נ״נ ואני רואה את רפי שהיה בתפקיד ביחידת חילוץ נעדרים. פגישה נרגשת ושמחה ורפי מיד מציע הצעה מגונה - בוא נטייל מחר עם הנ״נ באזורי הנוצרים.אי אפשר לסרב להצעה כזאת, ואכן למחרת בבוקר רפי מגיע על גבי נ״נ מתודלק בכמה מנות קרב ואנו יוצאים לדרך. נוסעים מעל ג׳וניה לכפרים הנוצרים, בתי עשירים, גנות עצי פרי ולמרגלות הכפר תצפית מרהיבה מערבה אלי מפרץ ביירות. אוי לה ללבנון שבמקום להנות מארצם המופלאה תושביה היו עסוקים כל הזמן במלחמות בין שבטיה ועממיה.ביקרנו את טוני שהיה מעין קצין קישור מטעם הכוח הנוצרי של בשיר ועזר לרפי במשימות של יחידת החילוץ. משם המשכנו צפונה רחוק מעבר לקווי צה״ל, באזור בשליטת הנוצרים אל אזור הררי ועמקי "וי" מרהיבים, מקומות שם בחורף פעילים אתרי סקי. בדרך מפותלת עלינו אלי ה"חדר הצרפתי" בפסגת גבל סנין. היתה מוצבת שם מחלקת חיילים נוצרים שתצפתו על העיירה זחלה. נוף מהמם של בקעת לבנון מזרחה ומערבה כל מערב לבנון פרושה לרגלי המוצב. החיילים היו ידידותיים והציעו לנו בשר חי או על האש מחצי כבש שהיה תלוי על סלע והם מפעם לפעם הורידו נתח לעצמם. מפאת הסניטציה סירבנו בנימוס והסתפקנו בבשר הלוף ממנות הקרב.נפרדנו לשלום ונסענו כל הדרך חזרה עד  המפקדה בעליי ולפני שנפרדנו הסתכלנו לרגע אחד אל השני כאילו אומרים איזה חסרי אחריות אנחנו! איך העזנו לנסוע שנינו לבד הרחק מעבר לקווים של צה״ל.היה שווה - מים גנובים ימתקו.  זה כל כך רפי !!מפעם לפעם עוד נפגשנו אך איכשהו עם מהלך השנים ניתק הקשר עד שלפני כמה שנים רפי הוביל כמה טיולים בחבש, בקמצ'טקה ובאיסלנד של חברים קרובים ובני משפחה ובאחת מאירועי פגישת אקראי נפגשנו וסגרנו פערים וסכמנו שנצטרף בהזדמנות לטיול שרפי מוביל.נפגשנו שוב שגיורא איילון בן הכפר שלי שהיה מחבורת למך נפטר ורפי הגיע אליי לקראת ההלוויה וישבנו לקפה וסבב זיכרונות לפני שעלינו לבית הקברות.שבועות לאחר מכן נודע לי על הניתוח שרפי עבר. הספקתי לבקר אותו בבית כשלרגע נדמה היה שהוא בכיוון אופטימי.הביקור הבא היה לנחם את וורדה וילדיו.איש יקר, כזה שכל פגישה איתו מעשירה ומחממת את הלב.יהי זכרו ברוךהולך ומתמעט הדור.

את השם רפי נצר שמעתי עוד לפני שהגעתי ליחידה, כשהייתי סגן מפקד שלדג, שמו הלך לפניו. כשהגעתי ליחידה, התחלתי כסגן של עומר בר לב, ושם באמת גיליתי את רפי ולמדתי להכיר אותו. באותה תקופה לא היו הרבה ותיקים, המטה היה מאד צעיר. היו את ראש היחידה, הרופא ורפי שהיו מבוגרים מכל השאר.
רפי היה אדם בוגר וידידותי, עם המון ניסיון חיים, איש של אנשים, עם המון שכל ישר ושתמיד מוכן לעזור. מעבר לתרומתו בתחומים המקצועיים בהם עסק ביחידה אפשר היה להתייעץ איתו והיה מוכן לסייע לא בהכרח בנושאים שקושרים לתחום עיסוקו.רפי תמיד עשה הכל באווירה קופרטיבית, ידידותית, עם חשיבה מחוץ לקופסא. הוא הנהיג אחריו דור שלם של לוחמים ומפקדים והיה משענת עבור כולם. כל מי שהגיע ליחידה תמיד רצה להגיע לרפנ"צ. זאת הייתה פשוט חוויה לראות את זה.הייתה לו סבלנות לכל החיילים הצעירים, תמיד הקשיב בצורה אבהית ופעל בצניעות ונעימות והוביל אנשים בדרך הנכונה. הייתה לו הסתכלות מאוד עניינית בכל תחום, תמיד היה חיובי וידע לתת פתרון לכל בעיה. 
אחרי שעזבתי את היחידה נשארנו בקשר טוב לאורך השנים, הוא היה עבורי חבר נפש. היה לו עולם תוכן עשיר וידע רחב, והיה אפשר לדבר איתו על כל דבר. תמיד היה מוכן לעזור ותמיד התעניין עם סבלנות אין קץ. נהנתי מאד לדבר ולהתייעץ עימו, תמיד הכל באווירה חיובית ונעימה. בכל פעם שהייתי רוצה לשמוע על פתרונות יצירתיים או על אופן חשיבה שונה הייתי יודע שאוכל לפנות אליו.האישיות המיוחדת של רפי היא אחת הגדולות שלו - בין הדברים שאפשרו לו לבנות את המוסד המדהים ״רפנ״צ״

את רפי הכרתי מימיו הראשונים ביחידה. הבנו שקיים צורך במומחה בתחום ההסוואה, ומצאנו ברפי מומחיות להשרדות, הטמעות והסוואה בסביבות שונות – ידע משולב בנפש של אמן.רפי למד מהר מאוד את הצורך והאתגרים שהוא מציב, והציע פתרונות יצירתיים מאוד, שדרשו עמידה מפני חשיפה וגילוי, של מי שמאוד רצה לגלות ולחשוף אותנו.ספרו, "יש מוצא", נמצא לנגד עיני על מדף הספרים. רפי, לא רק מצא פתרונות, אלא אימן וחינך דורות של מפקדים ולוחמים את התחום, שכל כך אהב כמו גם, אהבתו לאנשים הביאה להתקבלותו הטבעית והמהירה ביחידה.בכך, רפי תרם תרומה ייחודית לביטחון ישראל, תרומה שמשמשת את העוסקים במלאכה, עד היום.יהי זכרו ברוך!

׳רפנצ׳ זה היה מושג ביחידה, מושג של איכות, של יצירתיות ופתרונות. מאחורי המושג הזה היה רפי נצר, שראשי התיבות של שמו הפכו לשם ההאנגר, לשם פועל - ׳לרפנצ׳. כך אני מאמין יהיה עוד שנים רבות, לזכרו ובזכות פועלו. 

רפי היה אדם מיוחד: ידען שתמיד שואף להרחיב ידיעותיו, יצירתי מאוד ברעיונותיו ומעשי מאוד בהפיכתם מחזון למציאות. רפי ידע לחשוב על בעיות בצורה שונה, למצוא פתרונות מעולים שהשתלבו היטב בתוך מארג האילוצים המבצעיים ולא פחות מכך, הוא היה איש שיחה. אצל רפי תמיד היה קפה טוב ולצידו תמיד יכולת למצוא נושא שיחה מרתק, בין אם בענייני עבודה ובין אם מתחום רחב מאוד של נושאים אחרים. כך אזכור את רפי - אדם שנעים לפגוש בו וטוב לחשוב איתו ביחד. אדם שאותו תרצה לידך ברגעי אתגר מורכבים.  הרצי

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

רפי (משמאל) עם יובל ניצן באימונים בשטח, 1983

רפי (משמאל) עם יובל ניצן באימונים בשטח, 1983

אורן זבולון ז"ל

בנם הצעיר של עוזי ותאיר זבולון  ז"ל
אח לחיימקה ועופר.
אורן נולד, גדל והתחנך בקיבוץ רמת יוחנן.
שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל היוותה עבורו תקופה מכוננת אשר עיצבה את  אישיותו וחידדה בו את כישוריו הרבים.  
אורן היה ברוך כישרונות ויכולותיו התפרשו על פני תחומים רבים.
היה בו שילוב של הומור, חדוות יצירה  אהבת החיים ואהבת אדם עם חשיבה  אנליטית, רצינות ,דייקנות, מקצועיות בשאיפה תמידית למצוינות.
בתאריך 13.4.2024 בהיותו בן 59, קרס ונדם ליבו.
אורן השאיר אחריו משפחה אוהבת
לורה אשתו, נעמי, מיה סימון ושי ילדיו,
אחים, גיסות, אחיינים, משפחה והמון חברים טובים  
חסרונו מהדהד בנו, מורשתו הייחודית תמשיך להיות חלק מחיינו.
יהיה זכרו ברוך  

“ב1988 חזרתי ליחידה אחרי מספר שנים בחו"ל, ובוגי מינה אותי למצביא על אחת מפעילויות הסתיו של אותה שנה. מפקד הצוות הבכיר היה יובל רחמילביץ, ומפקד הצוות הצעיר יותר היה אורן. כל מה שסיפר פה עומר בא לידי ביטוי בעבודה אינטנסיבית במשך כחצי שנה, ורוחו הטובה וחוש ההומור המפותח של אורן עזרו לכוח לעבור את לילות האימונים המפרכים אות ניעורי האבק בהנגאר בימים. נכון לכל פעילות וגם לרוב מעשי הקונדס האפשריים באותה התקופה, וגם בשנים שלאחר הצבא - אם צריך להעלות באוב אניקדוטות מצחיקות מימי השרות ביחידה, אורן הוא אחת הכתובות הראשונות שעולות בדעתך. איש יקר, חבר טוב ובנאדם כלבבי.” אבירם הלוי

“לא היכרתי את אורן אישית אלא דרך הקבוצה כאשר חיפשתי קשר לנושא טכני מסוים. אורן חזר אלי עם מידע ואנשי קשר, ודאג לוודא עג הסוף שהקשר נוצר על כך מלוא ההערכה. יהי זכרו ברוך”.
עוזי בן יצחק

“היינו יחד בצוות נטע, אורן הגיע במהלך המסלול מחיל אויר ומיד בלט במקצוענות בחשיבה אחרת ובעיקר בחוש הומור מעולה. אותה רוח גם המשיכה בפיקוד על הצוות שלו.
לא נפגשתי עם אורן כבר מספר שנים אבל כל פעם שהשם שלו עולה במפגשים צוותים זה תמיד עם חיוך גדול וחום בלב
הכאב מתעצם עם התמונות שאלון העלה הלב נשבר למראה המשפחה המאושרת הזו
יהי זכרו ברוך”.
עומר בר-יוסף

“אין על אורן זכרונו לברכה, פדנט, חכם, חמוד,מצחיק, רקדן על ומעל לכל אבא ואיש משפחה נהדר”
אלון פליץ

“געגועים”
כפיר אדם

“מאוד עצוב אורן, איש יקר, קצין טוב, תמיד חשב מחוץ לקופסא וחיפש ויכל לאתגרים בתחומים שונים ( כך גם הגיע להיות שף). יהי זכרו ברוך...”
רן שחור

“כל כך עצוב, אורן חבר יקר ואדם נדיר,
יהי זיכרו ברוך לעד"
גיורא לוי

“לא יאומן, אורן, צעיר, יפה ונעים כל כך, גם לצד היותו מפקד צוות מצוין היה גם שף אמיתי, זוכר שעשה את צעדיו הראשונים במסעדת Jean-Georges בכיכר לינקולן בניו יורק..לא יאומן..תנחומים למשפחתו..צער גדול”
דורון אביטל

“זכור לי כאיש עם הרבה כריזמה שנראה מאלו 'שטורפים' את החיים”
יובל ארביטמן

“אדם ומפקד מיוחד...בעל חוש הומור ורגישות עצומה לחייליו.”
דב (פופו) צדקה

“ב1988 חזרתי ליחידה אחרי מספר שנים בחו"ל, ובוגי מינה אותי למצביא על אחת מפעילויות הסתיו של אותה שנה. מפקד הצוות הבכיר היה יובל רחמילביץ, ומפקד הצוות הצעיר יותר היה אורן. כל מה שסיפר פה עומר בא לידי ביטוי בעבודה אינטנסיבית במשך כחצי שנה, ורוחו הטובה וחוש ההומור המפותח של אורן עזרו לכוח לעבור את לילות האימונים המפרכים אות ניעורי האבק בהנגאר בימים. נכון לכל פעילות וגם לרוב מעשי הקונדס האפשריים באותה התקופה, וגם בשנים שלאחר הצבא - אם צריך להעלות באוב אניקדוטות מצחיקות מימי השרות ביחידה, אורן הוא אחת הכתובות הראשונות שעולות בדעתך. איש יקר, חבר טוב ובנאדם כלבבי.” אבירם הלוי

“לא היכרתי את אורן אישית אלא דרך הקבוצה כאשר חיפשתי קשר לנושא טכני מסוים. אורן חזר אלי עם מידע ואנשי קשר, ודאג לוודא עג הסוף שהקשר נוצר על כך מלוא ההערכה. יהי זכרו ברוך”.
עוזי בן יצחק

“היינו יחד בצוות נטע, אורן הגיע במהלך המסלול מחיל אויר ומיד בלט במקצוענות בחשיבה אחרת ובעיקר בחוש הומור מעולה. אותה רוח גם המשיכה בפיקוד על הצוות שלו.
לא נפגשתי עם אורן כבר מספר שנים אבל כל פעם שהשם שלו עולה במפגשים צוותים זה תמיד עם חיוך גדול וחום בלב
הכאב מתעצם עם התמונות שאלון העלה הלב נשבר למראה המשפחה המאושרת הזו
יהי זכרו ברוך”.
עומר בן-יוסף

“אין על אורן זכרונו לברכה, פדנט, חכם, חמוד,מצחיק, רקדן על ומעל לכל אבא ואיש משפחה נהדר”
אלון פליץ

“געגועים”
כפיר אדם

“מאוד עצוב אורן, איש יקר, קצין טוב, תמיד חשב מחוץ לקופסא וחיפש ויכל לאתגרים בתחומים שונים ( כך גם הגיע להיות שף). יהי זכרו ברוך...”
רן שחור

“כל כך עצוב, אורן חבר יקר ואדם נדיר,
יהי זיכרו ברוך לעד"
גיורא לוי

“לא יאומן, אורן, צעיר, יפה ונעים כל כך, גם לצד היותו מפקד צוות מצוין היה גם שף אמיתי, זוכר שעשה את צעדיו הראשונים במסעדת Jean-Georges בכיכר לינקולן בניו יורק..לא יאומן..תנחומים למשפחתו..צער גדול”
דורון אביטל

“זכור לי כאיש עם הרבה כריזמה שנראה מאלו 'שטורפים' את החיים”
יובל ארביטמן

“אדם ומפקד מיוחד...בעל חוש הומור ורגישות עצומה לחייליו.”
דב (פופו) צדקה

“ב1988 חזרתי ליחידה אחרי מספר שנים בחו"ל, ובוגי מינה אותי למצביא על אחת מפעילויות הסתיו של אותה שנה. מפקד הצוות הבכיר היה יובל רחמילביץ, ומפקד הצוות הצעיר יותר היה אורן. כל מה שסיפר פה עומר בא לידי ביטוי בעבודה אינטנסיבית במשך כחצי שנה, ורוחו הטובה וחוש ההומור המפותח של אורן עזרו לכוח לעבור את לילות האימונים המפרכים אות ניעורי האבק בהנגאר בימים. נכון לכל פעילות וגם לרוב מעשי הקונדס האפשריים באותה התקופה, וגם בשנים שלאחר הצבא - אם צריך להעלות באוב אניקדוטות מצחיקות מימי השרות ביחידה, אורן הוא אחת הכתובות הראשונות שעולות בדעתך. איש יקר, חבר טוב ובנאדם כלבבי.” אבירם הלוי

“לא היכרתי את אורן אישית אלא דרך הקבוצה כאשר חיפשתי קשר לנושא טכני מסוים. אורן חזר אלי עם מידע ואנשי קשר, ודאג לוודא עג הסוף שהקשר נוצר על כך מלוא ההערכה. יהי זכרו ברוך”.
עוזי בן יצחק

“היינו יחד בצוות נטע, אורן הגיע במהלך המסלול מחיל אויר ומיד בלט במקצוענות בחשיבה אחרת ובעיקר בחוש הומור מעולה. אותה רוח גם המשיכה בפיקוד על הצוות שלו.
לא נפגשתי עם אורן כבר מספר שנים אבל כל פעם שהשם שלו עולה במפגשים צוותים זה תמיד עם חיוך גדול וחום בלב
הכאב מתעצם עם התמונות שאלון העלה הלב נשבר למראה המשפחה המאושרת הזו
יהי זכרו ברוך”.
עומר בן-יוסף

“אין על אורן זכרונו לברכה, פדנט, חכם, חמוד,מצחיק, רקדן על ומעל לכל אבא ואיש משפחה נהדר”
אלון פליץ

“געגועים”
כפיר אדם

“מאוד עצוב אורן, איש יקר, קצין טוב, תמיד חשב מחוץ לקופסא וחיפש ויכל לאתגרים בתחומים שונים ( כך גם הגיע להיות שף). יהי זכרו ברוך...”
רן שחור

“כל כך עצוב, אורן חבר יקר ואדם נדיר,
יהי זיכרו ברוך לעד"
גיורא לוי

“לא יאומן, אורן, צעיר, יפה ונעים כל כך, גם לצד היותו מפקד צוות מצוין היה גם שף אמיתי, זוכר שעשה את צעדיו הראשונים במסעדת Jean-Georges בכיכר לינקולן בניו יורק..לא יאומן..תנחומים למשפחתו..צער גדול”
דורון אביטל

“זכור לי כאיש עם הרבה כריזמה שנראה מאלו 'שטורפים' את החיים”
יובל ארביטמן

“אדם ומפקד מיוחד...בעל חוש הומור ורגישות עצומה לחייליו.”
דב (פופו) צדקה

“ב1988 חזרתי ליחידה אחרי מספר שנים בחו"ל, ובוגי מינה אותי למצביא על אחת מפעילויות הסתיו של אותה שנה. מפקד הצוות הבכיר היה יובל רחמילביץ, ומפקד הצוות הצעיר יותר היה אורן. כל מה שסיפר פה עומר בא לידי ביטוי בעבודה אינטנסיבית במשך כחצי שנה, ורוחו הטובה וחוש ההומור המפותח של אורן עזרו לכוח לעבור את לילות האימונים המפרכים אות ניעורי האבק בהנגאר בימים. נכון לכל פעילות וגם לרוב מעשי הקונדס האפשריים באותה התקופה, וגם בשנים שלאחר הצבא - אם צריך להעלות באוב אניקדוטות מצחיקות מימי השרות ביחידה, אורן הוא אחת הכתובות הראשונות שעולות בדעתך. איש יקר, חבר טוב ובנאדם כלבבי.” אבירם הלוי

“לא היכרתי את אורן אישית אלא דרך הקבוצה כאשר חיפשתי קשר לנושא טכני מסוים. אורן חזר אלי עם מידע ואנשי קשר, ודאג לוודא עג הסוף שהקשר נוצר על כך מלוא ההערכה. יהי זכרו ברוך”.
עוזי בן יצחק

“היינו יחד בצוות נטע, אורן הגיע במהלך המסלול מחיל אויר ומיד בלט במקצוענות בחשיבה אחרת ובעיקר בחוש הומור מעולה. אותה רוח גם המשיכה בפיקוד על הצוות שלו.
לא נפגשתי עם אורן כבר מספר שנים אבל כל פעם שהשם שלו עולה במפגשים צוותים זה תמיד עם חיוך גדול וחום בלב
הכאב מתעצם עם התמונות שאלון העלה הלב נשבר למראה המשפחה המאושרת הזו
יהי זכרו ברוך”.
עומר בן-יוסף

“אין על אורן זכרונו לברכה, פדנט, חכם, חמוד,מצחיק, רקדן על ומעל לכל אבא ואיש משפחה נהדר”
אלון פליץ

“געגועים”
כפיר אדם

“מאוד עצוב אורן, איש יקר, קצין טוב, תמיד חשב מחוץ לקופסא וחיפש ויכל לאתגרים בתחומים שונים ( כך גם הגיע להיות שף). יהי זכרו ברוך...”
רן שחור

“כל כך עצוב, אורן חבר יקר ואדם נדיר,
יהי זיכרו ברוך לעד"
גיורא לוי

“לא יאומן, אורן, צעיר, יפה ונעים כל כך, גם לצד היותו מפקד צוות מצוין היה גם שף אמיתי, זוכר שעשה את צעדיו הראשונים במסעדת Jean-Georges בכיכר לינקולן בניו יורק..לא יאומן..תנחומים למשפחתו..צער גדול”
דורון אביטל

“זכור לי כאיש עם הרבה כריזמה שנראה מאלו 'שטורפים' את החיים”
יובל ארביטמן

“אדם ומפקד מיוחד...בעל חוש הומור ורגישות עצומה לחייליו.”
דב (פופו) צדקה

דוד אורן
הדוד הכי מגניב
הכי חתיך
והכי מצחיק
זה שבא לארץ לפזר חיוכים וסיפורים
מההרפתקאות שלו בכל בעולם
עד שהוא עוזב וחוזר להרפתקאה הבאה
זה ממש מוזר ולא נתפס
איך מסכמים אותך?
איך מסכמים אישיות כמוך?
תמיד היית איש העולם הגדול
אין מקום שלא ביקרת בו
אין מאכל שלא טעמת
ואין יין שלא לגמת
ומי כמוך מבין באוכל…
אני לא אשכח את הפעם שנתת לי
לאכול חילזון ים
אי אפשר היה לפספס אותך
בכל מקום שהלכת כולם התאהבו בך
בצחוק המתגלגל שלך
בכריזמה האינסופית
ובאישיות הגדולה מהחיים
קשה לי להאמין שהפעם לא תחזורתמיד חיית בגדול
ותמיד תהיה השראה עבורי איך ליהנות מכל רגע
איך לחיות את החיים במלואם עד הסוף
אני אוהבת אותך
ונוצרת אותך ואת רוח החיים שלך בליבי לנצח
אני אזכור אותך תמיד
בכל הרפתקאה חדשה
ובכל מאכל מגניב שאוכלמבטיחה שנשמור על לורה והילדים
ונעטוף אותם באהבהובינתיים שולחת לך אהבה בדרכך
במסע שלך אל ההרפתקה הבאה
ההרפתקה הגדולה מכולןשתמיד תמשיך לחקור את המרחבים הגדולים❤
יובל זבולון


דברים יקרים מפז שאורן הוריש לי:
- לצחוק. מכל הלב, מכל שטות, אם אפשר עם מחוות מחיאת אצבעות שמעולם לא הצלחתי לעשות, מה טוב. לצחוק על החיים, לשחק את המשחק ולצחוק על זה תוך כדי.
- להקשיב למוזיקה. להקשיב באמת, בפול ווליום, להתרגש מכל משיכת מייתר גם כששמעת אותה בפעם האלף. להקשיב בעונג, עם כל הגוף והלב, כמו ילד שמדמיין שהוא כוכב רוק על הבמה. לא להפסיק להאזין לדברים חדשים, מגוונים ולא צפויים, ולתת להם גם לגעת בך.
- להתרגש. משקיעה במרפסת, מבעיטת חלוץ, מהנוף בדרך המפותלת לגבעה מעל הבית שעלית אינספור פעמים, כל פעם מחדש, כי זה יופי ה ז ו י. להתרגש מהילדים, מהאישה, מהמשפחה שבאה לביקור, ממנה מטורפת במסעדת מישלן כמו מביס עסיסי של סביח פרישמן כמו מחתיכת חלה טרייה עם חמאה, מריח של קפה שהרגע נטחן, מתהליך המיצוי המרגש שלו ומכל שלוק של התוצאה הסופית. להתרגש מהחיים, מהאפשרויות שיש להם להציע.
- להתעניין. להתעניין באנשים סביבך, באמת, בכנות, בקשב, שירגישו בלי מילים את תשומת הלב והאכפתיות וככה גם ירגישו קרובים ומשמעותיים. לחלוק איתם את עולמך ומחשבותיך וכך למצוא עניין משותף וחיבור, עם כל אדם, ליטרלי.
- לאהוב. כאילו אין מחר. בזוגיות- להעריך, לפרגן, לא לקחת מובן מאליו, להרעיף, לנשק, לחבק, להחמיא, לרקוד יחד, לראות את הטוב, את היש, ולזרום גם כשזה לא בדיוק התוכנית שהיתה לך בראש. לשלוח לאחיינים שלך תמונה בלי קשר לכלום של אישתך עם הילד בזרועותיה והטקסט "זאת אישתי,  הזוי". עם הילדים- להשתטות, לשחק, להקשיב למוזיקה, לרקוד, לטייל, לחשוף אותם למגוון, לשוני, לגם וגם, לשפות, לאנשים. לתת להם כלים, לנסות לכוון כדי שימצאו את מי שהם ואת תחומי העניין שעושים להם טוב, באהבה, סבלנות ובקבלה. עם המשפחה- לחתור להיפגש, או סתם לקשקש, כדי להרגיש הכי קרוב גם אם רחוקים, וכשנפגשים להיות הכי נוכח, כמו מגנט שמושך את כולם אליו מעצם היותו שם. ולהתבאס כשלא נפגשים כי באמת מה יותר חשוב וכיף מזה? ללמוד מהטעויות והשטויות של דור העבר, לתקן, לעשות טוב יותר או לפחות לנסות באמת. עם החברים- להתנהג כמו עם המשפחה, כי מה בעצם ההבדל?
- להיות. ללכת עם האמת שלך, עם האנרגיה שלך, עם התשוקה שלך. לגעת בעולם, לטרוף אותו, לחוות, לנסות, לזוז, להשקיע בתחביבים, להתחדש, ללמוד, להתעדכן, לחייך, לתת, לקבל, להתמסר. לפתוח את הלב. ל ח י ו ת את החיים.איך זה הגיוני שלב כמו שלך היה חלש? פרדוקס שלעולם לא אצליח ליישב. חסרונך תמיד יהיה נוכח, כמוך.
ואתה לעד תהיה בלב של כולנו, לאן שלא נלך.
כבר כל כך מתגעגעת, אוהבת עד אין קץ, תמיד.
מרב

האוזניים שומעות אבל הראש מסרב לקבל ולהבין
העניים רואות את התמונות שלך פזורות על השולחן והראש ממשיך לסרב להאמין והלב ...
הלב שלי נשבר
לב שאוהב אותך כל כך
את דוד אורן
לב שכבר רגיל לתנועה הזו של געגוע אלייך
מהיום שאני זוכרת את עצמי, תמיד מתרגשת כל כך לקראת ביקור שלך
אני זוכרת אותי רצה לקראתך מסתכלת עלייך ואתה הכי גבוה בעולם
הכי מצחיק, הכי חתיך, הכי אורן.
איש העולם הגדול
הביקורים שלך היו אוספים את כולנו, הדבק של המשפחה
כמה אהבתי את הרגעים האלה שכולם יושבים סביב השולחן מקשיבים לך שעות מספר סיפורים,מתגלגלים מצחוק.
ותנועת הלב הזו של געגוע אלייך תמיד נוכחת ומלווה את הקשר איתך וכך כל ביקור ומפגש מנסים למצות עד תום.
הזכרונות ממך הם זכרונות עמוקים, חוויות שמפעילות את החושים.
טעמים חדשים,סופלה בקפה ביאליק .חלזונות בפריז או מרק ערמונים שהיית מכין 'בקטנה'
המלצות ודיונים ברומו של עולם על מוסיקה או נופים מרהיבים שהיית שולח באופן תדיר ככה סתם באמצע היום מהמרפסת, מהטיול הגדול עם המשפחה או אחרי עוד רכיבה "סחבאק עלה את כל העליה״.
כל רגע משמעותי בחיי עבר את השלב של 'לספר לאורן'
מחכה לתגובה שלך ממה שהייתי מספרת ולמשפט השנון שהיית אומר בעקבותיו
הרגעים איתך הם קפסולות של זמן בהן לרגע הכל עוצר, מושך את כולנו ליופי שבהנאות החיים.
והלב... התנועה הזו בלב של געגוע אלייך אני כבר לא מכירה אותה
הר געש של כאב שכמותו עוד לא חוויתי
כאב שלא ברור איפה מתחיל ואיפה הוא נגמר
למרות המרחק הפיזי היית הכי נוכח בחיי
לאט לאט אצטרך ללמוד את התנועה החדשה של הלב
לב שאוהב אותך כל כך
את דוד אורן

אני זוכר את אורן כילד חייכני טוב לב ושובב, אהוב על כולם, המטפלות, המורות המורים, צעירים ומבוגרים.
אורן, כבר בילדותו הצטיין ביותר בלעשות שמח, מעשי קונדס ושובבות, בדיחות וצחוקים, בכל סיטואציה חברתית היה מיד משתלט על האירוע ומתחיל לכדרר, תגובות ושליפות כשהוא מלהטט כמו קוסם באירוע וממגנט את כולם למעגל של צחוקים ודחקות.
זכור לי בהלווייתו של סבא משה בכפר ביל"ו, הרב המקומי הספיד את סבא ובמבטא גלותי מתגלגל חוזר על המשפט: "..ולכל תושבי כפר ביל"ו...ולכל תושבי כפר ביל'ו... " אורן מיד נדלק על המשפט והתחיל לחקות את הרב, בטון גלותי מתגלגל... "ולכל תושבי כפר ביל'ו...ולכל תושבי כפר ביל'ו... חיימקה ואני עומדים מאחור ומתגלגלים מצחוק.
הורינו נפרדו כשאורן היה כבן 8. אמא עבדה בתל אביב מרבית ימי השבוע וחזרה ביום חמישי עם קופסת תותים, אבא עבר לדירה קטנה, ואנחנו נהיינו ילדים נטושים במרחב הקיבוצי.
בתקופה הזו אורן התחיל את קריירת הכדור מים, שם מצא מקום מפלט ומסגרת בקבוצת נערים בני גילו המתאמנים בבריכה מבוקר עד לילה, המאמן סמי קרן היה המבוגר האחראי, אשר הוביל את החבורה במסגרת מהודקת של אימונים מפרכים בשאיפה, להישגים, לניצחונות תוך עבודת צוות ומחויבות לקבוצה. השיא היה נסיעה כחבר נבחרת הנוער לאליפות אירופה בברצלונה. תקופה זו תרמה לו משמעותית להמשך מהלך חייו בצבא, בקצונה, בקריירה בחברות הייטק השונות שעבד בהם וכמנהל צוותים וסמנכ"ל שיווק.
באותה תקופה, תקופת הנעורים אורן גילה את אחת מאהבות חייו, המוסיקה והריקודים הסלוניים. הוא השקיע במוסיקה שעות, התעמק במגוון להקות זמרים, זמרות, סגנונות שונים ופיתח לעצמו טעם אישי מגוון, תשוקה זו ליוותה אותו עד יומו האחרון.
מכיוון שלמוסיקה יש קשר הדוק לריקודים, ואורן הצטיין גם בזה ובאותה תקופה לא היה בקיבוץ מקום לריקודים-דיסקוטק, אורן מיד עשה אחד ועוד אחד הסתער על האתגר, צירף אליו מספר חברים, ביחד מצאו מחסן ישן ושיפצו אותו מלמטה למעלה. בנו, צבעו, התקינו בר משקאות ומערכת סטריאו, המקום נהיה מיד מרכז הצעירים בקיבוץ. לדיסקוטק קראו "הגורן" ומשם נולד המונח "אורן מהגורן" שנהיה שם דבר בהיסטוריה הקיבוצית של רמת יוחנן. זקני הקיבוץ טוענים שענני ההורמונים שעלו מהגורן המחודש היו מעל ומעבר לענני ההורמונים שעלו מהגורן המקורית עם הקש והתבן של ראשית הקיבוץ.
בהקשר לאהבתו למוסיקה, אורן שיתף כי אחד מחלומות חייו היה ללמוד לנגן על גיטרה חשמלית ולהפוך לרוק סטאר, שזה שילב אצלו את התשוקה למוסיקה, אהבה לריקודים, לבוש קצת מוחצן ומגונדר, לקפצץ על הבמה ולזכות באהבת הקהל, בדומה ללהקות הרוק אן רול שהתפרסמו בשנות השישים.
ואז הגיעה תקופת הצבא,על שירותו הצבאי ידענו אך מעט פרטים הוא לא נידב הרבה מידע, שמר על דיסקרטיות וחשאיות, ידענו שיש לו שם חברי נפש, שבכל מפגש משפחתי בקיבוץ או בתל אביב אצל אמא היו מגיעים ומצטרפים, נדב, איתי,אבישי, אלון ועוד
רק עכשיו במפגשים עם החברים לצוות שלו ביחידה ולצוות שהיה תחת פיקודו שמענו קצת יותר פרטים וסיפורים נוספים שהאירו את התקופה הזאת מעוד כיוונים. חוויות מרגשות ומצחיקות וגם חוויות לא פשוטות ומורכבות, תקופה זו הייתה מכוננת בחייו, והשפיעה עליו רבות.
לאחר הצבא וניסיונות לפיתוח קריירה עצמאית בתחום העסקים, אורן שינה כיוון ופנה לתחום הבישול -גורמה, ונסע לניו-יורק ללמוד ב- french coliner school .
במהלך הקורס פגש בלורה אשתו לעתיד, בסיום הלימודים עבדו תקופה כשפים על יכטות של עשירים לאורך חופי הים התיכון, חלום שלא רבים מגיעים להגשים.
אורן ולורה התחתנו, הקימו משפחה לתפארת עם ארבעה ילדים מדהימים : נעמי, מיה, סימון ושי. מקום מגוריהם נע בין פאריז, ניו-יורק, טורינו, וגם בישוב ירחיב בארץ, לורה והילדים היו מרכז עולמו, הוא דאג לילדים וללורה, טיפח ופינק אותם באהבה. פעם אמר שאין דבר שיותר משמח אותו מאשר לבשל לילדים שלו ארוחה מפנקת.
בכל מקום שגרו בעולם או בארץ תמיד ביתם היה מקום של אירוח, פתוח לכולם, חברים, משפחה, "רק תגיעו" היה אומר. האירוח תמיד כלל ארוחות כיד המלך וכיד השף, גבינות, בשרים, ויין משובח תמיד על השולחן.
אורן ולורה ניצלו כל רגע פנוי לנסיעות וטיולים עם המשפחה, זכור במיוחד הטיול המשפחתי הגדול לתקופה של כשנה וחצי שטיילו במקסיקו ובדרום אמריקה. חוויה משפחתית לכל החיים.
לאורן היה משפט: לי אין שום נקיפות מצפון, פשוט אין לי מצפון
משפט שכל מי שמכיר את אורן יודע שזהו משפט ציני שלא קשור לאמת, האמת היא שאורן היה מאוד מצפוני ואיכפתניק. נושאים רבים העיקו עליו, חוויות מהצבא, המצב במדינה, היה מאוד מחובר ועקב בדריכות אחרי כל מה שמתרחש בארץ. דאג מאוד למשפחה ווידא כל הזמן שכולנו בטוחים ומוגנים.
אורן מאז שעמד על דעתו כנער תמיד נתן תחושה של מצחיקול קליל ומשעשע, אבל בתוכו היה רציני מאוד, הישגי ותחרותי, תמיד שאף להגיע הכי רחוק הכי גבוה. דרש ולא וויתר לעצמו כמו גם לפקודיו או לצוותים שאותם ניהל.
חיזוק לתכונות אלו קיבלנו לאחרונה במפגש ושיח עם החברים והחיילים שלו מהצבא והצוותים שניהל בחברות השונות שעבד בהם. אורן שאף ודחף תמיד להשיג ולכבוש את הרף העליון, שנראה כמעט בלתי ניתן להשגה.
כשנטעו מושבם בטורינו שבאיטליה, האלפים הגבוהים, המושלגים ניבטו מולו מהמרפסת וקראו לו ... קראו לו לכבוש אותם !
אורן רכש אופני כביש מפונפנות כמו שקרא להם BIANCHI והתחיל לרכוב בעליות הקשות, בירידות התלולות באלפים, כשכל פעם שולח לנו תמונות מהמסלולים הגבוהים והירידות המתפתלות שאליהם הגיע. שואף ליותר גבוה יותר קשה, יותר רחוק, יותר מאתגר, השמיים הם הגבול.
הרגיש טוב עם זה, כל ניצחון קטן על ההר גרם לו להרבה סיפוק ואושר.
אבל למרות שלדבריו הרגיש טוב חזק ובריא כפי שמעולם לא הרגיש לפני זה, ליבו לא עמד במעמסה וקרס.
ואנחנו נשארנו עם אין סוף שאלות ללא תשובות
ביחד עם המון חברים ובני משפחה שבורים וסיפורים אין סופיים שחוזרים על עצמם שמגיעים מכל קצוות העולם של אנשים שאורן נגע בהם, הצחיק, ריגש והיה להם מודל לחיקוי, מנטור ודמות שרק רוצים ללכת אחריה ולשאוף להיות כמוהו .
אורן אחינו היקר תמיד תישאר בליבנו, מבטיחים לזכור ולהזכיר אותך לעד,
מבטיחים לך לשמור על הגרעין המשפחתי המורחב יחד עם לורה והילדים כמו שהיה מאז ומעולם.
עופר זבולון.

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

רפי (משמאל) עם יובל ניצן באימונים בשטח, 1983

נייגר שלמה ז"ל

-

-

שלמה נולד בקיבוץ בית אלפא, בן בין שתי אחיות. הוריו, הלקה ואיצ'ו, היו ממייסדי הקיבוץ.

בצבא שירת בסיירת גולני, ולאחר שחרורו מהצבא ב 1956 חצה את הגבול ללבנון, כדי לטייל עד לנהר הליטני ביחד עם שני חברים נוספים חגי בזנר (לימים חגי בז) ודני דגן. לאחר מכן נשלח ל"פלוגה מקובצת" בקיבוץ בית ניר, שם פגש את בתיה, ילידת תל-אביב, ששהתה כילדת חוץ בקיבוץ בית זרע. אותה פלוגה מקובצת עברה לאחר זמן מה לשדה יואב. לאחר חזרתו לבית אלפא, נישואיו לבתיה, ולידת בנו הבכור עבר אף להתגורר עם משפחתו בקיבוץ אדמית בשליחות הקיבוץ הארצי, שנמשכה כשנה.

שלמה השתלב בעבודה בענפים הטכניים - במוסך, במסגריה, וכאחראי על מערכת הקיטור.

בגיל 47 השלים מסלול לימודים של הנדסאי מכונות, ובמקביל עבד כמורה לטכנולוגיה במוסד החינוכי 'גלבוע' שבבית אלפא.

בגיל 49 התנדב ליחידת אית"ן, וכחלק מדרישות היחידה, השלים קורס קצינים.

לאחר שנענה לפניותיו החוזרות ונשנות של דני עורי, קצין ביחידה שאף הוא חבר בית אלפא, התקבל ליחידה על ידי משה בוגי יעלון, מפקד היחידה דאז, והצטרף להאנגר האמל"ח של היחידה כאזרח עובד צהל, והוא בן 51 שנה. הוא שירת בהאנגר האמל"ח עד פרישתו לגמלאות, בשנת 2003.

שלמה ניחן בחשיבה יצירתית ובתבונת כפיים ואלו סייעו לו לתכנן מכונות שונות לשימוש הקיבוץ, כגון ''חבקוק'' - מכונה היכולה להעביר מספר חבילות קש בבת אחת ממקום למקום או ה"דגטפת" - קטפת שהוסבה למכונה למיון דגים .מכישורים אלה תרם שלמה גם במסגרת עבודתו ביחידה.

בחגי הקיבוץ תרם שלמה מכישרונו האמנותי וסייע רבות בהכנת תפאורות להצגות שנערכו. כמו-כן כתב מחזות ושירים הומוריסטיים לעלון הקיבוץ וכן כאלה שהומחזו והושרו באירועים שונים בקיבוץ.

חשיבתו יוצאת הדופן הביאה אותו פעמים רבות לחיכוכים מול החברה והממסד:

העימות המשמעותי ביותר התרחש בשנת 1966, כאשר התעקש על זכותו לבחור את העיתון היומי שיקרא, ולבטל את הבלעדיות של 'על המשמר' בקרב חברי הקיבוץ.  דרישה זו שיקפה את התנגדותו ל"קולקטיביות הרעיונית" שכפו עליו החיים בקיבוץ,. עימות זה גבה משלמה מחיר חברתי יקר ששילמו עליו גם ילדיו, אך גם נשא תוצאות והביא לכך שמעט לאחר מכן, כל חבר רשאי לבחור את העיתון אותו יקרא.

מבין הערכים שעל פיהם פעל והתנהל, היה אחד אותו החשיב במיוחד. הוא ביטא אותו בציטוט מפיו של הלל הזקן: במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש ( מסכת אבות פרק ב' משנה ה').לפיכך השתדל תמיד להתייצב לצד אלו שאיתרע מזלם להקים עליהם את זעמו של הציבור מבלי לחשוש מלהיות בדעת מיעוט. כמוכן כאשר חבר בית אלפא הוקע, בשיחת קיבוץ ו"על המדרכות" על מהלכים שביצע לטובתו האישית, ושפגעו כלכלית באחד ממפעלי התעשייה, היה זה שלמה שישב עמו לשיחות ארוכות, שימש כיועץ וכאוזן קשבת, והציע את התמיכה החברית שלא הגיעה משום גוף אחר בקיבוץ.

בעצמו נטה שלמה להתמרד מול סמכות.  כך היה כשחצה עם חברים את הגבול ללבנון, כדי לטייל עד לנהר הליטני, וכך גם כשעזר לבתו להחליף זגוגית של חלון בבית הילדים, ששברה בהתקף זעם, לפני שיגלה זאת הצוות החינוכי.

הותיר אחריו אשה, בתיה, 4 ילדים, 6 נכדים וגעגוע גדול.



דורון אביטל

דברים לזכרו של שלמה נייגר

יש אנשים ששמם הולך לפניהם. זו אינה מליצה. אתה פשוט פוגש את השם שלהם הרבה לפני שאתה פוגש אותם. כך ביחידה: השם שלהם מתהלך בישיבות, בדיונים, בשיחות אקראי בחצר, באזכור של הערות חידוד ותובנות מקצועיות כמו גם תובנות חיים. כך כמצביא של מבצעים, כסגן וכמפקד היחידה החוויה היסודית של מפגש עם שלמה נייגר הייתה עבורי יותר ולפני הכול דרך שמו המתגלגל והעולה תדיר במפגשים אם של עבודה ואם של חברה.

מעניין לכן עבורי כמפקד ולא כאיש טכני או איש של אמל"ח, רכב או הנדסה לשחזר לאחור מה דמות ודימוי הייתה לשם המתגלגל של שלמה נייגר בעיני, כלומר, איזה דימוי העליתי בראשי של דמותו ופועלו הרבה גם לפני שפגשתי אותו.

ובכן, ראשית שמו עולה ומתגלגל תמיד בהקשר צמד מושגים אחד בסיסי והוא זה של: בעיה ופיתרון. ישנה בעיה שההיגיון הקונבנציונאלי אינו יכול לה, ומיד שמו צץ, נפנה לנייגר. ימציא הוא פיתרון.

פיתרון בהקשר של שמו נייגר אינו תשובה על דרך של ניתוח טכני יבש, אלא המצאה, המצאה ששורשיה ביכולת שנסמכת אמנם גם על הכשרה ומקצועיות נלמדת וניסיון רב שנים, אבל בסוף ניזונה מדבר מה פרוע ואחר והוא: כישרון טבעי גדול, כישרון שבו שזורים גם מוחו של המהנדס אבל גם ידו של האמן. הכישרון הזה אינו נעצר בהברקה תיאורטית אלא ביכולת מוכחת וממשית של תכנון וייצור. שמו של שלמה נייגר הוא זה של ממציא, מתכנן ובונה פתרונות - ובמיוחד עבור בעיות חדשות, לא צפויות, מפתיעות והמתקילות אותנו פעמים בלוחות זמנים קצרים.

אם ליחידה הטכנולוגית יש שלל מהנדסים וכוחות ויכולות טכניות, לנו יש את נייגר הספון בהנגר שלו, כמעט על דרך של דימוי של אלכימאי, אבל אלכימאי של זהב אמת, והזהב שהוא מייצר בהנגר שלו הוא זהב של פתרונות אמת מבצעיים.

רבים מאיתנו זכו ליהנות מהמצאותיו של נייגר ואיתם להקים יכולות והצלחות מבצעיות מרשימות. זוכר אני מבצע אחד מרתק ורחוק עד מאוד שלי כמצביא עם שני פתרונות פלא שנייגר מייצר ומאפשרים הצלחה שאחר כך הייתה מסד למבצע גדול מאוד המתבצע שנים אחר כך בשנתי השנייה כמפקד יחידה.

לא זכיתי כמו רבים אחרים שעבדו איתו בצמידות מקצועית גם ליהנות על דרך של מגע ראשון עם חוכמת החיים, חוש ההומור והתובנות המתגלגלות של שלמה נייגר על חיים ואנשים. עד היום מידי פעם במפגש רעים מי שהוא מעלה חידוד או תובנה של נייגר שהולמת את השיחה ושמהרבות כל כך תמיד מצאתי את השימושית ביותר דווקא זו שאיתה היה מתדרך שחקנים חדשים הבאים לעבוד איתו ולפיה: עליהם לחשוב היטב היטב מה לעשות ואחר כך לעשות ההיפך. שנים אחר כך ובהרבה עולמות תוכן אחרים ולאו דווקא צבאיים מצאתי את התובנה הזו עמוקה הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת.

זה זמן אם כך להיפרד ולהצדיע לשם ולדמות אמת שהייתה גלגל ארכובה חשוב כל כך בנוף ובסיפור ההצלחה של היחידה במשך שנים רבות כל כך.

נפרדים ממך שלמה נייגר, יהא זכרך ברוך.

דורון אביטל



רפי נצר

שלמה נייגר

קשה לי לכתוב על שלמה, וגם את ההספד לא הצלחתי לכתוב אלא דיברתי מליבי. אני מנסה עכשיו לשחזר את מה שנאמר בהספד.

היכרתי את שלמה בשירות מילואים משותף ביחידה לאיתור נעדרים, ואחרי שהגיע ליחידה שירתנו יחד שנים רבות. היו לנו פרוייקטים רבים משותפים.

שלמה היה איש של הפכים: מצד אחד אהב למרוד במוסכמות, להתווכח ולא להסכים כמעט עם כל דבר, אבל מנגד היה איש רעים להתרועע, אוהב אדם, חבר קשוב ורגיש לכל אחד.

שלמה כיבד את כל מי שעומד מולו ללא שחצנות או התנשאות.

הייתה לשלמה דרך חשיבה מקורית: ביחידה הוא עסק בפיתרון של בעיות טכניות- הנדסיות שההנדסה הרגילה ושולחן השרטוט לא הצליחו להתמודד איתן. לכל משימה כזאת היה נדלק עם כל יכולתו ומרצו, ולא היה מרפה מכך עד לסיום. בעת ההצלחה היה נמתח על פניו חיוך גדול, שאי אפשר היה להבדיל בין גוון תמים לגוון ממזרי.

שלמה אהב את העבודה ביחידה, את הווי היחידה אבל בעיקר את השותפות שלו בפעילות היחידהוהתרומה הייחודית והיצירתית שלו להצלחת הפעילות המבצעית.

תמיד אמר לי: "אין מקום כמו היחידה".

לפעמים נראה שהמושג: "אין לו אלוהים" הומצא על שלמה, ולא במובן הדתי:

שלמה התנהג לפי סולם הערכים שלו עצמו, וכפר במוסכמות אחרות.

שלמה אמר את מה שהוא חושב, לפעמים בלי לקחת בחשבון את ההשלכות.

שלמה לא "עשה חשבון" לאף אחד קטן כגדול, והיה נאמן לאמת שלו.

ויכוחים היו חלק בלתי נפרד מההווי היום יומי שלו: עם מהנדסי האגף הטכנולוגי הרבה להתווכח, ונראה שאפילו התענג על כך. הוא התעקש עד בלי די על דעותיו, והגן על כל המצאה שלו, מול אימת ביקורת המהנדסים.

אבל הויכוחים ה"גדולים" היו בפרלמנט ארוחת הצהרים שם היו מחכים ששלמה יגיע לשולחן. יחד עם בלינסון, רוברט, מצא, בן- עוליאל וגיניש הטבח שנטש לרגע את המטבח כדי להקשיב, היו מתחוללים הויכוחים הקולניים והאמיתיים.

שלמה אהב להיות בדעת מיעוט, ואם אפשר בדעת יחיד –מול כולם. בסיטואציה הזאת שיגשג והיה מחודד להפליא. תמיד היה בטוח ששיכנע את כולם... ועם חיוך רחב היה שב לעבודתו.

שלמה דיבר אל כל אחד בגובה העיניים ללא שום התנשאות. אפילו כשהיה גוער בסובביו על בורותם לא היה עושה זאת בשחצנות או התנשאות.

מאחורי כל אלה הסתתר אדם עם לב זהב, אדם שדאג לחייליו עם רגש אבהי, דאגה לחברים עם הרבה רגישות למצבים.

איך ארצה לזכור את שלמה:

אדם יצירתי עם כושר המצאה בלתי רגיל.

אדם חריף עם סקרנות בלתי סופית. היכן שלא ידע הרבה לחקור ולברר.

אדם שהשיחה איתו תמיד מפרה ומחכימה, בכל שיחה איתו למדתי ממנו משהו חדש.

אבל מעבר לכל החיספוס שהיה בשלמה הסתתרה נשמה רגישה של חבר ורע.

הייתי תמיד גאה להיות חבר של שלמה.

שלום לך חברי שלמה נייגר.

רפי נצר



אורן בר

‏כ"ב אדר א תשע"ד

נפרדים משלמה,

בתיה, הבנים, הנכדים, המשפחה המורחבת, חברים, חיילים ומפקדים מכל התקופות והזמנים, בית, בית אלפא.

שלמה,

למרות שזה לא היה עובר אצלך בקלות, אם בכלל

בכל זאת כמה מילות פרידה בשם היחידה ובשמם של חייליך, חניכי "הכיתות הטיפוליות" כפי שנהגת לכנות אותנו.

נקראת והגעת ליחידה ולאמל"ח בגיל 51 שזהו גיל מופלג במושגים של יחידה צעירה ותזזיתית.

דני עורי שהיה באותם הימים מפקד הפלגה והכיר אותך מהבית, הביא אותך כי ידע שמקופלות בך ובאישיותך כל אותן תכונות ויכולות נדירות, שכל כך נחוצות ונדרשות בארגון דינמי, מקצועי, מהפכני ופורץ גבולות.

וידע גם שתדע להשתלב ולשלב בו אותך, על כל המכלול המורכב והגדול.

כשפוגשים בך ברגע אחד נשבים, מאותגרים, נחרטים ונצרבים, בחשיבה אחרת ומעוררת, במעשה שמחובר בקו ישר ומחודד לרעיון ומטרה, ביצירתיות מתפרצת, בדעה איתנה ובאמירה נוקבת ובוטה ולא משנה מה, באומץ לב ובלוחמנות שלא יודעת פשרה, בידע ובניסיון מגוון ורב הטבול בתובנות חיים מצולקות, מעובדות ומזוקקות עד דק ברוב חכמה ודעת.

ועכשיו כשלפתע אתה איננו, ברגע אחד הכל הופך תמונות

תמונות,

גוף, בריא ומוצק, חזק , חזק

ידיים ואצבעות, עבות ומצולקות

כפות רגליים יחפות, יבשות וסדוקות

נעלי עינת גבוהות, שעל הכתף תלויות, כי רוב הזמן אינן נחוצות.

קרחת גדולה, וכמעט תמיד פצועה ממעבר לא זהיר תחת איזו מכונה.

בגדי עבודה, כחולים שמתחלפים בימים קבועים, ללא תלות בעד כמה שהם מלוכלכים.

כובע, רחב שוליים עם שרוך ארוך

משקפיים, חבולים וסרוטים ששופצרו על גבול הרישול ומבטים שמציצים מהצדדים.

מעיל, דובון מרוט וישן.

טנדר סובארו לבן, שמתחיל בהילוך שני, כי הראשון פשוט מיותר' וארגז הפתעות קטן מאחור, שיהיה עם מה, את שנאסף על הדרך להסתיר ולקשור כפייה אדום לבן, למעברים בכפרים בכביש הישן שלמרגלות ההר בקה, טול כרם, קלקיליה וכל השאר

רשימות המתנה אין סופיות, לטרמפים ואיתם לסיפורים בדרכים בכל ראשון, שלישי וחמישי ליחידה  ולעמק בשני, רביעי ושישי חזרה.

ורק דמיינו לכם את הטנדר הדו מושבי חולף בקלקיליה, כששלמה בכפייה האדומה ולצידו חייל או חיילת צעירה.

קפה, כל כך הרבה קפה, בשמונה , בעשר, באחת, בשלוש ועם כל מי שבא להתייעץ או סתם עם שלמה לקשקש.

כוס קפה רותחת, מונחת לבדה על שיפולי הכרס העליונה.

סנדוויץ , עם גבינה צהובה 2 אינטש' בצל טבול במנות גדושות של סחוג, והשאלה הקבועה, מה לא תטעמו מהפרי והריבה?

את הקרחת מתכסה בזיעה קרה ומפיות שולחן על הראש בזו אחר זו לספיגה.

לא נשכח את הלבנה והלחמניות העגולות הטריות של בתיה שנאפות השכם בבוקר ונשלחות אלינו דרך קבע חמות בבוקרו של יום שלישי או חמישי, לצידה של עוגת הגבינה והאוכמניות הידועה, שהייתה נעלמת בו ברגע שהיה ניתן האות, בקרב נחוש של כפיות.

דגש מיוחד ניתן לארבעת אבות המזון, המתחילים באות ב' - בשר, בצל, בוטנים ובירה.

והיו גם יציאות רבות של צהריים "להתייעצויות" עם יוריה בכל מיני מסעדות פועלים אזוריות, בהן אתה תמיד מבקש ומזמין רגל קרושה ונוזף בנו שנטעם כי זה מעדן עולם.

אהבה מיוחדת שלך הייתה להפוך את הכלי הכללי של המרק או הסלט ולשתות ממנו את הסוף בהנאה ובקולי קולות.

ולצד הקפה והמזונות הרבים תמיד היו סיפורים, אגדות ומעשיות רבות .

על הסיירת של גולני, על המסע הרגלי החשאי לליטאני, על האימונים המיוחדים ביחידת איתן לחיפוש נעדרים, על הגלבוע, על העמק והעמק הנעלם שהוא הכי, הכי בעולם

והיו שיעורי תנ"ך, בלי הספר, תוך ציטוט בעל פה של הפסוק הנלמד ותמיד פרשת את מוסר ההשכל כי אף פעם לא האמנת שנצליח לבד.

ושיעורי אזרחות פוליטיים למדי, הכוללים את כל הדרך והמעבר מגליציה, השומר הצעיר א', מפ"ם ועד למפלגות הימין הקיצוני לחרות ובית"ר.

ושיעורי ערבית למתחילים, ביקורים בבתי מלאכה ומפעלים, טיולי כתה, סיורי כתה... והמון השקעה שלך בחיבור שלנו לכל מה שבין רוח, חומר, יצירה ודבר תורה.

ואנחנו חבורה של קיבוצניקים עמלנים, מהמוסך ומהפלחה' שבית הספר הראשון בו למדנו משהו באמת היה אצלך בסדנה, נשארנו בכל פעם מחדש ללא מענה והמומים כשנשאלה השאלה או החידה התורנית היומית,

תוך שאנו זוכים תמיד לאותן קריאות נואשות,

"אוי' אוי מה אני אעשה אתכם...?!  כמה שאתם בורים ועמי ארצות".

בסוף תמיד הזכרת לנו שכמו רבי עקיבא גם אתה התחלת ללמוד בגיל ארבעים ושאם הוא ואתה אז גם אנחנו יכולים.

וכמובן שזכינו ממך כולנו לכינויים ושמות, שדבקו בכולנו אחר כך עוד שנים רבות.

למדנו להוריד מידות, לחשב חישובים, לחתוך, לרתך, לחבר או בקיצור למסגר,  נחשפנו למושגים, פתגמים ואפילו לשירים חדשים.

לא נשכח, איך הפכת עבודת כפיים ערבית - "לעבודה ללא מגע יד אדם"

"את מוסר ההשכל על הרול מפקוע"

את זה "שאין שמחה כמו השמחה לאיד"

"שאין מתוקה כמו הנקמה"

"שבנפול אויביך דרוך עליו"  "שהקם להורגך השקם להורגו"

למדנו ממך גם דברים שאסור באיסור חמור,

ושעליהם כמו על מרבית יצירותיך, מעשיך ומעלליך ביחידה, ימשיך ויחול הצנזור.

ולמדנו שעל אף טענתך, "שיש לך זיכרון פנומנאלי לפרטים לא חשובים"

הפרטים כולם גם אלה שרצינו שכן, מזיכרונך אף פעם אינם נמחקים...

שלמה,

יחודו ועוצמתו של הארגון הנקרא היחידה, נובעים מיכולת אנשיו

להגביה עוף

לחלום

להזות

לחזות

לא להסתפק בכך ולרצות לראות בכל שנה מחדש דרכים חדשות נפרצות.

אצלך לצד העשייה היומיומית האפורה, המיוזעת והסיזיפית

תמיד היה מקום לחלומות, הגיגים, התפלספויות ולבטים במקביל לניסויים וניסיונות הזויים חוזרים ונשנים גם כשנשארת אחרון המאמינים.

ואלה הולידו לא אחת פתרונות יצירתיים, חדשנים ומאפשרים.

כל זאת תוך עירוב נדיר של חומרים שקיים ונשתמר בך, חי ותוסס לכל אורך השנים,

הלכת והשארת ביחידה חותם לא רק בפתרונות אמל"חים, במוצרים ואמצעים נדירים השארת חותם בעיקר באנשים.


וזה לא פלא שכבר חלף לו עשור מאז פרישתך ושהאנגר שלך עדיין נקרא על שמך.

לפני כשנה במפגש בוגרים שנערך בהאנגר על הר של בשר, התיישבנו כולנו סביבך לשמוע אותך ומה נשמע, לרובנו זה היה המפגש האחרון, לצעירים שבנינו היה זה מפגש ראשון ואחרון עם האיש אך לא עם דמותך שעוד תלווה אותנו ואת היחידה.

ואסיים "בציטוט" שבחרת להיפרד איתו מאיתנו כשפרשת ב- 2003 שאומר את הכל על יחסיך ליחידה.

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".

ואת החיבור וההקבלה שעשית בין עבודתך ושליחותך ביחידה לעבודת יעקב את רחל שבע שנים ועוד שבע שנים ... כמוך ושהיו בעיניך הימים, כימים אחדים...

וחתמת את דבריך   "בהיה לי עמכם העונג וגם התענוג..."

גם לנו אתך...

יהי זכרך ברוך.

אורן בר בשם היחידה וכל חיילך שלך



דן דגאי

זכרונות משלמה נייגר

דן דגאי "דן ילד שובב" – שרות בהאנגר 1997 – 1999 ו מילואים עד שנת 2007

"שמרדיקה" – כל דבר שהוא במצב נוזל ואינו מזוהה, שלמה מאוד אהב "להתייעץ" עם השמרדיקה, אנחנו לא יכולנו להריח את זה אפילו..

מצרכים :

דלי אטום של 5 ליטר

2 ק"ג סוכר לבן

משמשים – ממלאים כמה שהכלי מכיל.

אלכוהול נקי 97% (שרף)

מנקים היטב את הכלי (בהאנגר השתמשנו במיכל צבע ריק).

ממלאים משמשים בשלים עד הסוף, על גבי המשמשים מרוקנים שתי חב' סוכר לבן.

ממלאים אלכוהול נקי עד הסוף.

סוגרים את הכלי, רושמים תאריך ומחכים חודש לפחות.

המשמשים מתכווצים והנוזל הופך חום – ניתן להתייעץ בהנאה.

"ערני, מרוכז וקשוב" היה מוודא שזה המצב שנגשים לעבוד בכלים, במקרה שלי, הוא היה מוודא זאת שוב ושוב..

"כשהרשע ישן, טוב לו וטוב לעולם" – היה אומר כל פעם שרועי בן אריה היה נרדם..

"אני אעביר אותך לבלינסון. שם אתה טאטאטה את הרצפה" – זה היה האיום שהתרגז.

ארבעת אבות המזון (בתקופה שלנו) - לחם, מרגרינה, בצל וסכין..

לאחר שיצאה פקודה בצבא שאסור לחתוך חביות או מכלים של שמן ודלק, כתב על הלוח – "אסור לחתוך מכלים בפקודה. רק לשלמה נייגר מותר, כי הוא זקן ואם יתפוצץ, אין דבר".

באחת הפעמים תיקנו יחד תנור נפט (תנור לולים), הכנו את הפחים ואת הבסיס והתחלנו לרתך, הוא נתן לנו שורה של משימות וביקש שנגע לשלב מסיום נעצור ונחכה לו (נסע לחיפה להחזיר איזה חלק לרכבת ישראל).

רועי ואני התקדמנו בעבודה, לא המתנו לשלמה וסיימנו, מילאנו נפט והדלקנו.

התנור פעל יפה, שלמה חזר מהנסיעה ונחרד, זו הייתה אחת הפעמים שזכורה לי שהוא כעס על ממש (ואני הכעסתי אותו לא פעם).

אחרי שנרגע, הכניס אותנו למועדון לשיחה..

הוא אמר כי יש צמתים בחיים של בן אדם ושעליו לקבל החלטות חשובות.

..שאנחנו חייבים ללמוד לחשוב,

שהוא תמיד יהיה בשבילנו גם אחרי שלא נהיה עוד בצבא ובהאנגר, אמר שתמיד נוכל להיכנס לרכב ולנסוע אליו לבית אלפא והוא יענה.

עד שיום אחד נבוא, ולא יהיה שלמה נייגר, יהיה קבר.. ו"תשאלו את הקבר.. ואני לא אענה, לא כי אני לא יכול כי אין לי כוח אליכם יותר !"


"לכו להאכיל את התרנגולות" – הכוונה לתת אוכל לתוכים בבוסתן האחורי.

"תחשוב טוב טוב ותעשה להיפך"

חוק החיתוך היבש – "מודדים בקליבר, מסמנים עם גיר וחותכים בגרזן".

באחד מטיולי ההאנגר התמקמנו מאחורי תל דן לארוחת צהריים, לידנו ישב (ממש קרוב אלינו) יהודי מבוגר יחסית לבוש בבגדי עבודה כחולים ומדד את מפלס הזרימה תוך כדי דיווח בקשר.

אנחנו עשינו על האש ושלמה בקש מאתנו שנכבד את האיש, "לכו תציעו לו בשר" – האיש סרב.

בהמשך אכלנו עוגה ופרי, שלמה חזר שוב "לכו תכבדו את האיש" – האיש סרב.

הגענו לשלב הקפה (מבושל על גזיה) שוב שלמה "לכו תגישו לו קפה" – האיש סרב..

כאן שלמה לא התאפק ונתן נאום כך שהאיש הזה שמע במאה אחוז "בחורים, הצעתם לו אוכל, הוא לא רצה, הצעתם לו פרי ועוגה, הוא לא רצה, הצעתם לו קפה והוא סרב.. כנראה שמדובר כאן במניאק אמיתי!"

שלמה תרם רבות לעיצוב אישיותי ואזכור אותו תמיד.

דן דגאי – קיבוץ עינת

"דן ילד שובב"