חזרה לעמוד מורשת והנצחה

רפי (רפנ״צ) נצר ז״ל

דוקטור רפי (רפנ״צ) נצר ז״ל התחיל לעבוד ביחידה בשנות ה80 לאחר שהיחידה איתרה אותו ואת פעולותיו ביחידת 81. שם הוא הקים את ההאנגר הידוע המכונה הרפנצייה. הרפנצייה קיימת עד היום והיא משמשת את היחידה ואת לוחמיה למבצעים מיוחדים. אז, כשהרפנצייה הוקמה, שירתו בה שני חיילים. כיום, משרתים ברפנצייה מעל 80 חיילים וקצינים. תחום ההתמחות של רפי היה שטח, השרדות, ניווטים והסוואה. הרפנצייה נועדה לתת ללוחמים מענה בתחומים אלו לקראת מבצעיהן, כל מבצע לגופו כאשר לא היה יום אחד ככודמיהו ברפנצייה. כל יום בהנאגר רפי וחייליו היו צריכים לתת פתרונות לבעיות מאד מורכבות הקשורות למבצעים חדשים של הלוחמים.על פעילותו ביחידה זכה רפי במספר פרסים בינהם פעמיים פרס ראש אמ״נ למפעל חיים.
החיילים והמפקדים אשר שירתו ביחידה בתקופתו של רפי מעידים עליו שהיה איש מקצוע יוצא דופן, אשר ניחן ביכולת פתרון בעיות, ידע אינסופי בתחומים רבים ויצירתיות אדירה. כמו כן, מספרים שתרומתו תשמש את אנשי הסוד עוד שנים רבות. רפי היה אדם אהוב, צנוע ונטול אגו עם חוש הומור מיוחד. סובביו מספרים כי ניתן לפנות לרפי לקפה ועצה באמצע יום עמוס ובלחץ התמידי שהיה ביחידה. לאחר שירותו ביחידה, המשיך לעסוק בתחומי בטחון ישראל עד פרישתו. 
מאפיין מרכזי בחייו של רפי הוא עזרה לזולת. לאורך השנים התנדב ביחידה לאיתור נעדרים, ופעל ימים כלילות למציאת נעדרים בארץ ובעולם, ללא כל תמורה. כמו כן, המשיך להתנדב ולתרום לזולת בדרכיו הייחודיות עד יומו האחרון.
לאורך השנים, בלטה אהבתו של רפי ללימודים ומחקר. רפי סיים שני דוקטורטים בתחום הביולוגיה והגנטיקה. לאחר יציאתו לפנסיה אף השלים את הדוקטורט השלישי בתחום הארכיאולוגיה. 
לתחומים אלו, מתחברת האהבה של רפי לטבע וטיולים. בעת יציאתו לפנסיה החליט להרחיב את תחום זה ולהדריך לפרנסתו טיולים ברחבי העולם. כמו כן, המשיך לשלב את הרצאותיו בתחומי הידע אותם רכש. רפי טייל ברחבי העולם וזכה לבקר בעשרות אתרים ומדינות אותן לא רואה כל אדם. מטייליו יעידו כי רפי היה מאגר ידע בלתי נדלה, איש אשכולות רב תחומי ואישיות מיוחדת במינה. 
בחודש אפריל בשנת 2022, אובחן רפי עם גידול סרטני בראשו, ממנו נפטר כשלושה חודשים לאחר מכן.
רפי היה אדם מיוחד, אשר הצליח לגעת באנשים רבים תוך יכולת לראות את האדם שמולו בגובה העיניים. אדם עניו, ישר ואמיתי אשר רבים יעידו שהיווה כמודל לחיקוי עבורם. רפי השאיר חותם בכל מקום בו נכח, ויחסר מאד למשפחתו ולחבריו. תרומתו לביטחון המדינה לא תסולא בפז.
יהיה זכרו ברוך!

הדברים הללו מתארים אמירות ודברים שכתבו מפקדי צוותים מהיחידה לאחר שנודע על מותו. מטבע הדברים אלו אינם הספדים, ואת הרוב בכלל לא ייתן לומר בפורום רחב כזה. אבל, זהו מועט המחזיק את המרובה, וניכרים דברי אמת בשורות וביניהן.רפי יחסר לנו. הידע, הרעיונות, טוב הלב והיחס האישי-אנושי שלעולם לא עזב אותו, ללא קשר לקשיים או למשוכות שהמציאות הציבה לו ולנו. 

גיורא לוי: מצטער לעדכן שרפי נצר נפטר הבוקר - עצוב. יהי זיכרו ברוך🙏

רמי לוי: 😔

פנחס בוכריס: ואווו. יהיה זכרו ברוך של האיש המיוחד הזה

נמרוד חפץ: יהי זכרו ברוך. טיילתי אתו באמצע שנות ה70 של המאה הקודמת לפני שהגיע אלינו למילואים.

נועם תיבון: עצוב מאד, יהי זכרו ברוך.

ניר רז: עצוב יהי זכרו ברוך

גברי אייכנוולד: הכרתי אותו בתחילת דרכו ביחידה כאיש מקצוע יוצא דופן שהביא פתרונות מדהימים, איש יקר, חכם, נמרץ ובעל ידע אין סופי בתחומים רבים, והמצאותיו ישרתו את אנשי הסוד עוד שנים רבות. יהיה זכרו ברוך 

 קובי מירון: טיילנו איתו לקובה. אדם נעים ומעניין. יהי זכרו ברוך.

אבירם הלוי: אכן איש יקר ומיוחד במינו.. זכינו שהיה לנו לעזר בחוכמתו, ברעיונותיו, בראייתו מרחיקת הראות ובייחוד על היותו אדם טוב, מיטיב ופשוט מענטש.

גיורא זוסמן: עצוב מאוד - איש יקר, חבר וטייל ומדריך בחסד

עידו חקלאי: איש יקר ובעל זכויות רבות. יהי זכרו ברוך.

עמר ברלב: עצוב, רפי הקפיץ את הנושא בו טיפל שנות דור קדימ

הרן שחור: איש יקר ואהוב, חבר טוב.. אי אפשר להגזים בתרומתו ליחידה ולמערך!יהיה זכרו ברוך

עמירם לוין: איש צנוע וישר דרך בכל חייו. יהי זכרו ברוך.

עמר בר יוסף: עצוב מאד.. שילוב של הבנת שטח, אומנות וסקרנות. העבודה איתו תמיד הכניסה זווית ראיה אחרת. יהי זכרו ברוך.רפי שייך לאנשים שכשמם מוזכר מתפשטת  לך חמימות בלב. זיכרונות של שעות רבות יחד בלימוד והכרה של השטח. רפי המורה ואנחנו התלמידים. מפגשים של חשיבה משותפת איך להשתמש בכל התובנות הללו להפוך אותנו למקצועיים יותר, חדשניים. כל זאת באמפתיה מעט סבאית יחד עם ישירות, יצירתיות ועקשנות.היחידה ולהערכתי צה״ל כולו נהנה מהתרומה של רפנ״צ בתחום התמחותו. רפי תודה… ושלום

אורן זבולון: כשהחייל שלי, מודי מאור, נפטר במפתיע לפני כמעט שנתיים, התחדש הקשר עם רפנצ" שקרוב למשפחה. הוא ביקש שניפגש כשנגיע לביקור בארץ... עצוב שכבר לא יצא.

גיל פרץ: רפנצ היה איש יקר ומיוחד. יהי זכרו ברוך 🌸🌺🌸

יפתח רייכר: עצוב. לפני כמה חודשים פגשתי אותו נמרץ ומלא חיים. קשה להאמין.

דני עורי: מקצוען בחסד! לכל בעיה תמיד מצא פתרון יצירתי. אבדה גדולה!

שי אביטל: עצוב מאד. אדם מיוחד שייזם וקידם נושא ייחודי. ליווה אותנו בפעילות המבצעית ובעיקר היה חבר, מקשיב, בן אדם. חיוכו וחיתוך דיבורו ילוו אותנו. גם רפי וגם דוגן היו מוסדות מקצועיים וחברתיים כל אחד בתחומו. שניהם חסרים מאד.

דני יתום: אדם ולוחם, תרם רבות בדרכו הצנועה והשקטה. חבל על דאבדין.

אודי אורנשטיין: "חרצולים" זה שלו לא? איש שמעלה זיכרון מחייך

גור דרור: זה מהימים בהם עדיין לא ידענו שלתינוק יש ראש. שלא לדבר על הגודל שלו.

אבירם הלוי: איך נספר עכשיו על המערבל?

שי אביטל: לפי זכרוני ״חרצולים״ אספנו עוד כמפק"צים כך שכנראה זה לפניו… אבל גם זה היה חלק מעולמו-עולמנו.🌼

אבירם הלוי: שי צודק - רפי פשוט (!!) הכניס ממד מקצועי ומתודולוגי לנושא החרצולים

דני ארדיטי: עצוב מאוד, היה אדם מיוחד, פיתח מאוד את התחום כולל שפה מיוחדת.

רוני בלקין: "הרפנצ" - איש חכם, צנוע, חושב, יצירתי, חרוץ ומלא ידע. הסתכל על כולם בגובה עיניים, אמן בנפשו, מלא בידע ובחוכמת המעשה. יחסר לכל מי שהכיר אותו ועבד איתו. 🌺

דורון אביטל: רק לפני כשבועיים נפגשנו בקפה התל אביבי בו היינו נפגשים תכופות בבקרים, מחליפים מילים אודות התחביב החדש שלו לעשות דוקטורטים נוספים, או אודות הפוליטיקה המתעתעת שלנו, או סתם זיכרונות יחידה. הפעם היה רפי מלווה בבתו, חלש אמנם לאחר הניתוח אבל אופטימי ומחייך, נעים שיחה כמו תמיד, וקשה היה לחוש שהסוף קרוב. רפי היה יקר לכולנו, איש שהוא ותחומו חד הם, לא רבים זוכים ששמם הופך לשם של קטגוריה מקצועית של מומחיות ויעידו על כך דורות רבים של רפנ״צים.. תרומתו ליחידה והצלחותיה המבצעיות לא תסולא מפז. עצוב להיפרד מרפי, יהי זכרו ברוך

לוני רפאלי: רפי נצר: ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״.. חבר ואדם נדיר ומומחה חד פעמי.כמה מתאים שהוא בנה מקפצה משמעותית למ״מ, הקים תחום שהינו אנדרטה חיה ובועטת לו ולהישגיו - רפנ״צ!💪🙏

דורון קמפל: רפי יקר - עם חליל ליד המדורה, ישר, ממוקד, נטול אגו, חכם, חרוץ, יצירתי וחדשן בשיעור מהפכני (להבדיל משולי ואף אבולוציוני). יהי זכרו ברוך

עמוס בן-אברהם: עצוב מאד, איש מיוחד ויוצא דופן משתתף בצער המשפחה וחבריו.

חגי פיינברג: רפי היקר, 10 דקות של שיחה איתך שנפתחה במילים "חגי (במילעל), זה פרוייקט!" לפני למעלה מ 20 שנה, עזרו לי להבין מהי אחריות. תודה על השיחות הרציניות, על חוש ההומור ועל כל מה שלימדת אותנו באמצעותם.

רפי נצר – קוים לדמותואת רפי הכרתי לראשונה לפני כמעט 60 שנה, בהיותנו לקראת סוף כיתה י"ב. שנינו חברנו אז אל קבוצת צעירות וצעירים שהציבה לה למטרה לחזק ולתגבר את בי"ס שדה בעין גדי, שבאותם ימים רחוקים (שנת 1963) היה הראשון והיחיד בארץ. עם גיוסנו לצה"ל במסגרת גרעין הנח"ל "יעלים" מצאנו את עצמנו כטירונים במחנה 80. שם נקשרו החוטים ביננו, שלא נפרמו עד להסתלקותו של רפי, שזכה בקרב חבריו לגרעין בכינוי "רפול". עם סיום הטירונות ירדנו לעין-גדי, "חור החורים" באותם ימים. שם התחלנו ללמוד את שבילי המדבר וגאיותיו, את מעיינותיו הספורים, ואופן ההישמרות משיטפונות החורף. מהר מאוד היינו למדריכים בבי"ס השדה, תוך שאנו מובילים קבוצות מטיילים שדבקו באהבת מדבר יהודה. אלא שגם מן המעדר והמכוש לא משכנו את ידינו, והשתמשנו בהם לפריצת שבילים חדשים. תרומתו של רפי לפריצת מעלה "חבר" בנחל חבר, מעלה "בני המושבים" בנחל ערוגות, ועוד - הייתה רבה ביותר. משהשלמנו תקופה ראשונה בעין-גדי, ולפני ששנינו יצאנו לשירות מתקדם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, ניתנה לרפי ולי האפשרות לצפות בירושלים המזרחית ממרומי הר הצופים, שהיה באותם ימים מובלעת בשטח שנשלט על ידי ממלכת ירדן. להר הגענו כמנהג הימים ההם כשאנחנו לבושים במדי שוטרים עבריים ושהינו שם כחודש וחצי.

את קורס הצניחה והשירות בנח"ל המוצנח עשינו רפי ואני בפלוגות נפרדות, אני תחת פיקודו של שי תמרי, ורפי תחת פיקודו של יעקב חסדאי, מפקדים משכמם ומעלה. לקראת סוף התקופה נבחרנו שנינו לצאת יחד לקורס נווטי "אשף", שם קוד לטילי נ"ט מונחים מסוג קוברה מתוצרת גרמניה. הנושא נשמר בזמנו בסודי סודות משום מערכת היחסים המורכבת באותם ימים עם המדינה המייצרת. בגלל חוסר יציבותם, טילי הקוברה היו קשים למדי לניהוג, אלא שרפי כמו רפי שלט בהם ביד רמה והיה בהחלט מהנווטים המובילים. אל חבורתנו הצטרפו אז אנשי מילואים, שאחד מהם – גדעון רפפורט מקיבוץ משגב עם, בן דודו של רפי היה לימים מפקד מחלקת הסאגר, טיל נ"ט סובייטי שהיה יורשו של טיל הקוברה.עם סיום הקורס שבנו רפי ואני לעין גדי להשלמת שירותנו הצבאי בקרב חברינו לגרעין "יעלים". וכשהסתיים שירותנו הצבאי יצאנו אחד-אחד אט-אט ללימודים גבוהים. אני כירושלמי מצאתי את עצמי באוניברסיטה העברית. אבל "רפול" ידידי, שמבטו נשאו רחוק וגבוה, מצא את עצמו בצפון איטליה כתלמיד בנבכי הביולוגיה. בקלות ובזריזות השלים רפי את שלושת תאריו והיה לדוקטור מצליח ומוערך. אלא שבהמשך לכך נפרמו מעט הקשרים שבין רפי לביני; ראשית – עם צאתו ללימודים בחו"ל הוא לא הגיע יותר לשירות המילואים בפלוגת "האשף", שעליה פיקד באותם ימים חיים ציפורי, מקימה של חברת המתנ"סים בישראל. אנו נווטי ה"אשף" זומנו מדי חודש בחודשו ליום תירגול ואימונים בבסיס במחנה צריפין. רפי בתבונתו חסך לעצמו את ה"צרה" הזאת. עם שובו לארץ והשלמת לימודיו חבר רפי אל ממלכת הסוד וכל מעשיו שם נעלמו מעיני ומעיני חברינו.

וכך מצאנו את עצמנו כשנתיים אחרי השחרור מצה"ל כשאנחנו נוטלים חלק במלחמת ששת הימים ומשתתפים בכיבוש אום-כתף שמזרחית לניצנה. רפי לא היה אתנו ולא תרם את חלקו, אלא המשיך להנות מהמקרונים והפיצות באיטליה. מאום-כתף עברנו במהלך המלחמה לירושלים, ומשם אצה דרכנו צפונה לחורשת זיתים סמוכה לפוריה, ממתינים למסוקים שיעלו אותנו לכיבוש רמת הגולן, אנחנו והג'יפים הנושאים את טילי הקוברה.

ישבנו והמתנו. אלינו הצטרף מתן וילנאי שהיה בין תפקיד לתפקיד. ואז הופיע מכרנו מימי בי"ס שדה בעין גדי – כושי רמון, גם הוא לוחם צנחנים ותיק. וכך, בעודנו ממתינים בפאתי חורשת הזיתים ממתינים למסוקים, נראתה דמות נוספת גולשת במדרון לעברנו. מה רבה הייתה הפתעתנו לזהות את רפי נצר, ,רפול", האיטלקי, מגיע הישר משדה התעופה. מי שלא התאמן איתנו בניווט טילים ושיגורם הוצב לפקד על הג'יפ האחרון בשיירה שהמתינה להליקופטרים. אלא שכשהגיעו אלו, הסתבר שהג'יפ עליו ישב מפקדנו חיים ציפורי אינו מסוגל לעלות על ההליקופטר. מדובר היה בג'יפים אזרחיים שונים זה מזה. וכך בהינף יד קידם חיים את רפי עם הג'יפ שלו שעלה ראשון להליקופטר. המסוק שנשא אותו נחת בשולי הכפר הסורי פיק (אפיק של היום). שני הג'יפים הראשונים, עם רפי בראשם, התקדמו קדימה אל עבר צומת רפיד-בוטמיה. שם זיהו צנחנינו שיירה סורית מגיעה מכוון צפון, עם רכב גדול שנראה כחפ"ק קשר בראשה. רפי הציב את תיבת הניווט עם המשקפת, זיהה את המטרה ממרחק של כ- 1,800 מטר ו"אודרופ-טודרופ", כמו שנהגנו לומר בימים ההם; פיצוץ המכונית כתוצאה מפגיעת הטיל ששיגר רפי עצר את השיירה. ואת זאת עשה נווט אשף שלא ראה ולא נגע בתיבת השיגור למעלה משנתיים, בעוד חבריו עושים זאת מדי חודש בחודשו. בדרכנו בחזרה דרך בקעת הירדן וירושלים לשחרור ברמלה, עלינו להר הצופים לצפות העיר העתיקה ולהיזכר.

כאמור, עבודתו של רפי ידידי הייתה בממלכת הסוד, נסתרת מעיני. אבל בכל אותן שנים מאז שמרתי אתו על קשר, פעמים הדוק יותר ופעמים רופף משהו. בשנים האחרונות נהגנו רפי, אני וידידנו המשותף מאז ימי עין גדי וגדוד 50 גבי לכנר להיפגש, לטעום מטעמים יחד ולשוחח כמנהג הקשישים. באותם מפגשים גיליתי שרפי כמו רפי, לא הסתפק בדוקטורט אחד ואף הרחיב את ידיעותיו ותאריו כשעשה גם דוקטורט בארכיאולוגיה; איש אשכולות, כבר אמרתי? וכך גם למדתי שעם פרישתו לגמלאות פתח רפי בקריירה ענפה ועשירה של מדריך טיולים למקומות רחוקים בקצה העולם ועוד הלאה, שאפילו את שמם איני יודע להגות. לאחרונה, כשרציתי לדעת את שמו של איזה עץ מחט אדיר ממדים שצומח בגנו של בני בכורי, ומאחר ואף לא אחד מחברי המומחים מהחברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע לא עזר בידי, פניתי לעזרתו של חברי רפול. שם העץ שקיבלתי ממנו, שמקורו באזורים ההרריים הגבוהים של צ'ילי, אומת על ידי בוויקיפדיה ונמצא נכון. רפי כמו רפי.

לאחרונה נתבקשנו רפי, אני וחברינו מהימים הרחוקים בפלוגת ה"אשף", לתרום את חלקנו לספר בשם "סנאי ירוק" שיצא בעריכתו של יאיר דוד על טילי הנ"ט בצה"ל. ואז, כשנחנך הספר במסיבה בביתו של עורכו, נאלצתי לאסוף את רפי מביתו לאחר שעבר ניתוח וראשו היה עטור בסיכות בעקבות זאת. שם זכינו הוא ואני לפגוש כמה ממיטב חברינו מהימים ההם. עברו עוד כמה ימים ושיחות הטלפון שלי אל רפי לא נענו. או אז הסתבר לי שידידי הטוב מהימים הרחוקים ההם של 60 שנות חברות והכרות השיב את נשמתו לבוראו והסתלק לו מעולמנו קודם זמנו. חבר טוב ואהוב.

 רפנצ, הידידות בינינו החלה לפני יותר מ 30 שנה... אני לוחם צעיר בצוות אורי יהלום, שנשלח לרפנציה לארגן ציוד הסוואה לאיזה מבצע שלנו ביו"ש.היתה לכולנו יראת כבוד עצומה כלפיך, רפנצ האיש עם החיוך הבלתי נגמר, זה ששמענו עליו שיש לו פיתרון לכל דבר ועניין!לג'ימס בונד יש את Q לנו היה את רפנצ!!!נכנסתי לרפנציה, שהיתה מוגדרת מקום לשוסים בלבד... נרגש בטירוף של לוחם צעיר מהמעמד, ושם אני רואה את רפנצ עם עוד כמה חברה שלו מזיעים את עצמם לדעת ומדביקים ספוגים על איזה יריעה...רפנצ, הסתובב אלי, חייך ואמר לי: "כן ילד איך אני יכול לעזור לך... בוא שתה קפה ואחכ נסדר הכל".עניתי שאני על זמנים מאורי ואני גם בחיים לא שותה קפה (הוא לא הבין את זה אף פעם), אמר: "אז עכשיו בכלל שב ונתחיל להכיר אותך..."כך התחילה הידידות ביננו. רפי תמיד התייחסת אל כולם באופן שווה ומכבד עם הרבה הבנה וחוש הומור נהדר.הסתכלנו עליך בהערצה!
אי אפשר לדבר על רפנצ בלי להזכיר את שלמה נייגר., היום כשאני חושב על זה הם היו שני גאוני ענק, כל אחד בתחומו, שקיבלו את המגרש משחקים הכי מטורף בעולם – סיירת מטכ"ל להוציא את הגאונות שלהם לפועל!צהרים אחד, אני כבר מפקצ צעיר, עובד בהאנגר, כולי מזיע מכין את הציוד לאיזה מודל... ואז שומע צפירות של רכב מחוץ להאנגר, אני יוצא החוצה וברכב יושבים רפנצ, נייגר ורוברטו – "בוא ילד, נוסעים נוסעים לאכול..." אני מנסה קצת להתווכח שיש מסדר ומודל, ורפנצ אומר לי: "את נעמי ועובדיה אתה מכיר?"כמובן שלא הכרתי... "אז תפסיק לבלבל את השכל תעלה כבר לרכב ובוא תכיר אותם!"וכך נחשפתי למרק הרגל התימני הכי טוב בעולם אצל נעמי ועובדיה ביהוד ומאז אחת לכמה זמן, הזקנים היו חוטפים אותי "הילד" לאכול כמו שצריך – כך הם קראו לזה, אצל נעמי ועובדיה ביהוד.
הידידות הזו התעצמה והתהדקה מאוד, כשלאחר קורס מפים עברתי לעשות תפקיד בדובדבן.המצב של המבנים שם והציוד של הלוחמים היה מתחת לכל ביקרות על ציוד הסוואה לשטח ועוד מהפלאות שיצר רפנצ בכלל לא היה מה לדבר...נסעתי ליחידה ופניתי לסגן אז שיעזור לי קצת... הופתעתי שקבלתי תשובה שלילית...עצבני ונסער חשבתי מה עושים עכשיו – כמובן, הולכים לרפנצ להתייעץ, הלכתי לרפנציה ורפי כרגיל, נינוח שומע את הסיפור ואומר לי – לא יפה... אבל הוא אומר אני יודע מה לעשות, טלפון לבמבינו, שמגיע אלינו לרפנציה... לא אשכח לעולם, זה היה ביום שלישי ביום חמישי בערב שאני חוזר עם הלוחמים שלי למחנה רמה איפה שישיבה בעבר דובדבן, החדרים של הלוחמים צבועים ומסודרים עם ארונות, טונות של ציוד ותחמושת וכמון הר של ציוד הסוואה מחכים לנו שם!
לימים רפנצ הכיר בארהב חברי ילדות שלי מבית אלפא – טלי ואילן זמיר וכך נפתח מעגל נוסף.רפי הידען, איש השיחה, הטיולים, בעל מוח מבריק וחוש הומור נהדר.בשנים האחרונות היינו נפגשים בעיקר באזכרות לחברים משותפים, תמיד התעניין מה קורה איתי,והיה מכתיב לי מסרים לנפתלי בנט ומתן כהנא –  ובסוף תמיד היה אומר לי, אבל תגיד להם שזהמרפנצ שלא יקחו יותר מידי ברצינות.
לפני כשבועיים שוחחנו בפעם האחרונה, אמרתי לו שאני בדרך אליו לבית חולים, והוא ענה לי שהוא בדיוק משתחרר, נשמע חלש, אבל מאוד אופטימי, אמר שיתגבר ויתחזק וקבענו להיפגש למרק רגל...
רפי, היית עבורי סמל, לאדם כל כך חכם, ייצירתי, איש שתמיד בא עם פיתרונות ולא עם בעיות, בעל חוש הומור נדיר, סקרן וידען ויחד עם זה חבר של כולם, צנוע ופשוט עם אהבת האדם והארץ נדירה!
יהי זכרך ברוך!


התבקשתי לכתוב מספר מילים לזכרו של רפי, משימה שהתבררה כלא פשוטה עבורי. כיצד ניתן לסכם במילים אדם כה פורה ויצירתי, בעל תחומי עניין נרחבים, רב פעלים, איש רעים להתרועע ואוהב אדם באשר הוא אדם?
בחרתי לספר דרך מספר חוויות משותפות לרפי ולי ואתחיל דווקא מהסוף –
הגעתי ללוויה כשעה לפני הזמן, פגשתי אדם הנושא זר פרחים. שאלתי: "אתה לרפי ?"  ענה: "אני אחיו".  הצגתי את עצמי: " קוראים לי רון ואני תלמיד של רפי " ומייד הופתעתי מעצם תשובתי. מעולם לא הצגתי את עצמי כתלמיד של מישהו. למהלך השיחה שהתפתחה בינינו, הצטרפו אנשים נוספים מהיחידה, חלקם הגדול הציגו עצמם כתלמידיו.
התברר שרבים רואים ברפי מורה, ולא רק לתחום שאותו הוא הקים וריכז. לרפי הייתה חוכמת חיים רבה ודרך לתת לאנשים כלים לחשיבה או תובנות חיים, הרבה מעבר לידע. בדרכו השקטה והצנועה המשלבת חוש הומור עם יסודיות תהומית ודרכי חשיבה יצירתיות אך סדורות, אוצר אין סופי של ידע, ניגודים שיצרו אדם יצירתי, בעצם היה מורה דרך לדורות של אנשים ביחידה.
את רפי פגשתי בשנת 1982, לאחר מלחמת לבנון, כאשר הוא הגיע להעביר לנו "סידרת מילוט". זאת הפעם הראשונה בה נחשפתי לדרך החשיבה הייחודית של רפי הכוללת ניתוח והבנה לוגית של השטח. נושא השטח קרוב מאוד גם לליבי ונוצר בינינו קשר אישי ומקצועי, שנמשך לאחר תקופת השירות דרך ימי מילואים באגף של רפי ולווה בקשר אישי חם וטוב ובחברות עמוקה.  כך זכיתי לראות, צעד אחר צעד, ממש יש מאיין, כיצד מוקמת "אימפריית" הרפנצי"ה. מעט אנשים זוכים שפרוייקט שלהם נקרא על שמם עוד בחייהם.
כל יום מילואים ביחידה היה נפתח אצל רפי לקפה ואחריו סיבוב בהאנגר. רפי מציג בגאווה טכנולוגיה חדשה, רעיונות חדשים, פתרונות חדשים, תחומים חדשים, שואל לדעתי ואומר לי : "זה רעיון של פלוני וזה רעיון של אלמוני". כך הקפיד על "זכויות היוצרים " והכבוד של הוגה הרעיון. אפילו להברקות הוא נתן זכויות יוצרים, הרבה פעמים נהג לצטט את דברי נייגר " נייגר היה אומר...." במהלך הסיבוב, הייתי מסתכל , ממשש , מקשיב ומבין שמולי עומד גאון אמיתי, רב אמן ברוך כישורים. הדבר המדהים הוא , שלמרות התחום שהוא עסק, הסוואה , רפי היה עיוור צבעים... איזה אבסורד.... אמן הגוונים עיוור צבעים.
כחבר, תמיד הייתה לרפי סבלנות להקשיב ותמיד צייד אותי בעצות מעולות לדרך ובשאלות מנחות ומדויקות. רפי הוביל אותי לחשוב מזווית אחרת על הדברים.  היו לו הערות בהן השתמש כל כך הרבה עד שהפכו לטבע שני שלי "זאת עובדה או הנחה?!" היה שואל כשמשהו לא היה מבוסס ב100%.
"אלעזרי, קודם כול תשתה כוס מים קרים " נהג לומר כשהייתי מתלהב מאוד ממשהו מסויים. בעבודה המשותפת מולו למדתי איך נגשים לבעיה ואיך בונים פיתרון, דברים שיישמתי מאוחר יותר בחיים האישיים והמקצועיים.
בחייו האישיים עסק רפי בין השאר, גם בחיפוש אנשים נעדרים. מדובר בעיקר על "מיקרים אבודים" בארץ ובחו"ל כאלה שהמשטרה כבר עזבה והחיפושים הרשמיים הסתיימו וכן בחילוצים של אנשים חיים. כל זאת בהתנדבות גמורה, בעבודה רגישה מול המשפחות. רפי וחברו הרצל.
הצטרפתי לאחד מאירועים אלה, חיפוש של נעדר שנעלם שלוש שנים קודם לכן בצפון הודו. משפחת הנעדר הייתה ללא כסף, לאחר שבאותם שנים הוציאו את כל כספם על חיפושים שלא צלחו. במהלך חיפוש מורכב זה, בתת תנאים וללא כסף מצאתי את עצמי שוב מתפעל מכושר הארגון והביצוע של רפי, הסדר המופתי, יכולת הניתוח, החשיבה והסקת המסקנות, היכולת להתמודד מול הבירוקרטיה ההודית. כל זאת עם התייחסות מכבדת וסבלנית לכל אדם, בין אם זה סבל הודי, מקבץ נדבות או מפקד תחנת משטרה. תמיד מילה טובה, בדיחה וחיוך.
כשרפי השתחרר מהמערכת, הוא החליט ללמוד ארכיאולוגיה, בלי קיצורי דרך, בדרכו היסודית הרגילה, תואר ראשון תואר שני ותואר שלישי. את התואר הראשון הוא סיים בממוצע 97.... לפני בחינות הוא לא הסכים להיפגש... "אני לומד לבחינה...."
רפי סיפר לי סיפורים רבים מחייו. את חלקם אני נושא איתי, נזכר בהם מידי פעם ומעביר אותם הלאה:
במלחמת יום כיפור, בצד המערבי של התעלה, בתוך שוחה, מצא רפי את אותה החיפושית שמשמשת לו למחקר, הוא הוציא קופסת גפרורים ואסף אותה בזהירות. זה היה רגע של שפיות במלחמה. החיפושית הגיע בשלום לארץ.
סיפור נוסף שאני נהנה לספר אותו לילדי: כשרפי היה סטודנט הוא היה צריך לאסוף מלול תרנגולות מסוים ביצים כל שעה ולכתוב על פתק את השעה ואת מספר הכלוב שבו הוטלה הביצה. יום אחד המנחה שלו ניסה לעבוד עליו ושם באחד הכלובים ביצת אווז ענקית. רפי לא בלע את המתיחה ועל הפתק הוא כתב "התרנגולת מתא 10 התלוננה שהיא לא מוכנה יותר לקרוע את התחת עבור 20 אגורות נוספות"  והעביר זאת למרצה. בכל המסדרון שמעו את המרצה צוחק.
רפי השאיר מאחוריו חותם גדול, הן ביכולות המבצעיות של היחידה וגופים נוספים, הן בדרכי החשיבה אותם הנחיל לדורות ההמשך והן בהשראה ועצות שרפי השאיר לחבריו.
כל כך אוהב אותך איש יקר, ברוך כישרונות ורב פעלים. היית לי למנטור, לחבר אמת, לחבר לעבודה, לאיש צוות ומודל לדוגמא אישית.
מודה על הזכות להכיר אותך, תחסר לי מאוד,
רון

פגשתי את רפי לראשונה ביחידה הטכנולוגית. בעת ההיא הייתי מהנדס צעיר בתחילת דרכי המקצועית. רפי גויס לצורכי בניית תחום מקצועי חדש ונכנס לעבודה והחל לבנות את היסודות.הפעילות שלו היתה קשורה בהשבחה והתמקצעות היכולת של היחידה המבצעית והיות שהייתי ביחידה נוצר ביננו קשר עבודה ומתוך הקשר הזה מהר מאוד גילינו שיש לנו נושאים משותפים נוספים, חברים משותפים, רקע דומה בהיבטים שונים טיולים ועוד.מרגע הראשון פגשתי אדם נעים הליכות, רחב אופקים, מעניין ומקורי ומהר מאוד זה הגיע שהצטרפנו אליו ולקבוצת הייחוס שלו לטיולים משותפים. לרפי היתה קבוצת חברים שנוצרה באוניברסיטה ומעת לעת טיילו ברחבי הארץ וסיני.כל טיול היתה חוויה, רפי הוביל את הציר, הפליא להדריך ולא רק בנושאי בוטניקה אלא בכל תחום - מגיאוגרפיה, גיאולוגיה, היסטוריה רלוונטית. היה נכון לכל  הרפתקה ותמיד בקולו השקט והמשרה בטחון וחיוך מעודד המשדר בטחון אופטימיות ואמפתיה. עם ערב ליד המדורה הפליא לספר סיפורים מהיחידה לאיתור נעדרים, ואנו יושבים מרותקים לסיפור כמו ילדים בגן המקשיבים לגננת.אחד הטיולים היה מירוחם דרך המכתש הגדול ומעלה אברהם ומשם דרום מזרח בואך שדה בוקר. בטיול אחר עם הקבוצה הירושלמית ירדה הקבוצה בסנפלינג לעין עובדת.חוץ מרפי היה בקבוצה איש מבוגר בשם למך, שהיה איש מנהלה באוניברסיטה וכך הכיר את חברי הקבוצה. למך היה הדבק של הקבוצה עם שמחת חיים יוצאת דופן. איש שש אלי טיול, הלך קל רגליים ואחראי לרוח הטובה בטיול.גולת כותרת היה טיול של כמה ימים לאזור ג׳בל ברקה בחצי האי סיני, אזור פחות מטויל מההר הגבוה אך מקסים ועטור שכיות חמדה - רפי הוביל כהרגלו, למך היה אשר על המורל ובחור בשם רוני היה הסייר הקדמי. לרוני מכשיר שמיעה - בכל בוקר היה שם את המכשיר במצב off, מקבל ציר מרפי והולך לו לבדו כעמוד האש לפני המחנה ופגשנו בו רק כשהגענו לחניון הלילה.

לימים הביא מפקד היחידה הטכנולוגית אחראי חדש למחלקה של רפי. איש מיוחד ובעל ידע רב, מסוגר וקפדן וכה רחוק באופי מרפי וכך נדחק רפי לאט לאט מהארגון שהקים, אך כל עכבה לטובה והיחידה קלטה אותו אליה ושם הפליא לעשות ותרומתו ליכולת המבצעית צמחה משנה לשנה. ב-1984, בתור סגן מפקד היחידה שוב זכיתי לעבוד לצידו ולראות בתרומה יוצאת הדופן מכח דמיונו ויצירתו לפעילות המבצעית.טיול מאוד מיוחד היה לי איתו בשנת 82 במהלך מלחמת לבנון - בתור מהנדס ביחידה הטכנולוגית התנדבתי להפעיל קרון בקרה של מזל״טי המודיעין. הקרון עמד צמוד למפקדה של אלוף הפיקוד אמיר דרורי בעליי הצופה לביירות. באחד הערבים מגיע נ״נ ואני רואה את רפי שהיה בתפקיד ביחידת חילוץ נעדרים. פגישה נרגשת ושמחה ורפי מיד מציע הצעה מגונה - בוא נטייל מחר עם הנ״נ באזורי הנוצרים.אי אפשר לסרב להצעה כזאת, ואכן למחרת בבוקר רפי מגיע על גבי נ״נ מתודלק בכמה מנות קרב ואנו יוצאים לדרך. נוסעים מעל ג׳וניה לכפרים הנוצרים, בתי עשירים, גנות עצי פרי ולמרגלות הכפר תצפית מרהיבה מערבה אלי מפרץ ביירות. אוי לה ללבנון שבמקום להנות מארצם המופלאה תושביה היו עסוקים כל הזמן במלחמות בין שבטיה ועממיה.ביקרנו את טוני שהיה מעין קצין קישור מטעם הכוח הנוצרי של בשיר ועזר לרפי במשימות של יחידת החילוץ. משם המשכנו צפונה רחוק מעבר לקווי צה״ל, באזור בשליטת הנוצרים אל אזור הררי ועמקי "וי" מרהיבים, מקומות שם בחורף פעילים אתרי סקי. בדרך מפותלת עלינו אלי ה"חדר הצרפתי" בפסגת גבל סנין. היתה מוצבת שם מחלקת חיילים נוצרים שתצפתו על העיירה זחלה. נוף מהמם של בקעת לבנון מזרחה ומערבה כל מערב לבנון פרושה לרגלי המוצב. החיילים היו ידידותיים והציעו לנו בשר חי או על האש מחצי כבש שהיה תלוי על סלע והם מפעם לפעם הורידו נתח לעצמם. מפאת הסניטציה סירבנו בנימוס והסתפקנו בבשר הלוף ממנות הקרב.נפרדנו לשלום ונסענו כל הדרך חזרה עד  המפקדה בעליי ולפני שנפרדנו הסתכלנו לרגע אחד אל השני כאילו אומרים איזה חסרי אחריות אנחנו! איך העזנו לנסוע שנינו לבד הרחק מעבר לקווים של צה״ל.היה שווה - מים גנובים ימתקו.  זה כל כך רפי !!מפעם לפעם עוד נפגשנו אך איכשהו עם מהלך השנים ניתק הקשר עד שלפני כמה שנים רפי הוביל כמה טיולים בחבש, בקמצ'טקה ובאיסלנד של חברים קרובים ובני משפחה ובאחת מאירועי פגישת אקראי נפגשנו וסגרנו פערים וסכמנו שנצטרף בהזדמנות לטיול שרפי מוביל.נפגשנו שוב שגיורא איילון בן הכפר שלי שהיה מחבורת למך נפטר ורפי הגיע אליי לקראת ההלוויה וישבנו לקפה וסבב זיכרונות לפני שעלינו לבית הקברות.שבועות לאחר מכן נודע לי על הניתוח שרפי עבר. הספקתי לבקר אותו בבית כשלרגע נדמה היה שהוא בכיוון אופטימי.הביקור הבא היה לנחם את וורדה וילדיו.איש יקר, כזה שכל פגישה איתו מעשירה ומחממת את הלב.יהי זכרו ברוךהולך ומתמעט הדור.לימים הביא מפקד היחידה הטכנולוגית אחראי חדש למחלקה של רפי. איש מיוחד ובעל ידע רב, מסוגר וקפדן וכה רחוק באופי מרפי וכך נדחק רפי לאט לאט מהארגון שהקים, אך כל עכבה לטובה והיחידה קלטה אותו אליה ושם הפליא לעשות ותרומתו ליכולת המבצעית צמחה משנה לשנה. ב-1984, בתור סגן מפקד היחידה שוב זכיתי לעבוד לצידו ולראות בתרומה יוצאת הדופן מכח דמיונו ויצירתו לפעילות המבצעית.טיול מאוד מיוחד היה לי איתו בשנת 82 במהלך מלחמת לבנון - בתור מהנדס ביחידה הטכנולוגית התנדבתי להפעיל קרון בקרה של מזל״טי המודיעין. הקרון עמד צמוד למפקדה של אלוף הפיקוד אמיר דרורי בעליי הצופה לביירות. באחד הערבים מגיע נ״נ ואני רואה את רפי שהיה בתפקיד ביחידת חילוץ נעדרים. פגישה נרגשת ושמחה ורפי מיד מציע הצעה מגונה - בוא נטייל מחר עם הנ״נ באזורי הנוצרים.אי אפשר לסרב להצעה כזאת, ואכן למחרת בבוקר רפי מגיע על גבי נ״נ מתודלק בכמה מנות קרב ואנו יוצאים לדרך. נוסעים מעל ג׳וניה לכפרים הנוצרים, בתי עשירים, גנות עצי פרי ולמרגלות הכפר תצפית מרהיבה מערבה אלי מפרץ ביירות. אוי לה ללבנון שבמקום להנות מארצם המופלאה תושביה היו עסוקים כל הזמן במלחמות בין שבטיה ועממיה.ביקרנו את טוני שהיה מעין קצין קישור מטעם הכוח הנוצרי של בשיר ועזר לרפי במשימות של יחידת החילוץ. משם המשכנו צפונה רחוק מעבר לקווי צה״ל, באזור בשליטת הנוצרים אל אזור הררי ועמקי "וי" מרהיבים, מקומות שם בחורף פעילים אתרי סקי. בדרך מפותלת עלינו אלי ה"חדר הצרפתי" בפסגת גבל סנין. היתה מוצבת שם מחלקת חיילים נוצרים שתצפתו על העיירה זחלה. נוף מהמם של בקעת לבנון מזרחה ומערבה כל מערב לבנון פרושה לרגלי המוצב. החיילים היו ידידותיים והציעו לנו בשר חי או על האש מחצי כבש שהיה תלוי על סלע והם מפעם לפעם הורידו נתח לעצמם. מפאת הסניטציה סירבנו בנימוס והסתפקנו בבשר הלוף ממנות הקרב.נפרדנו לשלום ונסענו כל הדרך חזרה עד  המפקדה בעליי ולפני שנפרדנו הסתכלנו לרגע אחד אל השני כאילו אומרים איזה חסרי אחריות אנחנו! איך העזנו לנסוע שנינו לבד הרחק מעבר לקווים של צה״ל.היה שווה - מים גנובים ימתקו.  זה כל כך רפי !!מפעם לפעם עוד נפגשנו אך איכשהו עם מהלך השנים ניתק הקשר עד שלפני כמה שנים רפי הוביל כמה טיולים בחבש, בקמצ'טקה ובאיסלנד של חברים קרובים ובני משפחה ובאחת מאירועי פגישת אקראי נפגשנו וסגרנו פערים וסכמנו שנצטרף בהזדמנות לטיול שרפי מוביל.נפגשנו שוב שגיורא איילון בן הכפר שלי שהיה מחבורת למך נפטר ורפי הגיע אליי לקראת ההלוויה וישבנו לקפה וסבב זיכרונות לפני שעלינו לבית הקברות.שבועות לאחר מכן נודע לי על הניתוח שרפי עבר. הספקתי לבקר אותו בבית כשלרגע נדמה היה שהוא בכיוון אופטימי.הביקור הבא היה לנחם את וורדה וילדיו.איש יקר, כזה שכל פגישה איתו מעשירה ומחממת את הלב.יהי זכרו ברוךהולך ומתמעט הדור.

את השם רפי נצר שמעתי עוד לפני שהגעתי ליחידה, כשהייתי סגן מפקד שלדג, שמו הלך לפניו. כשהגעתי ליחידה, התחלתי כסגן של עומר בר לב, ושם באמת גיליתי את רפי ולמדתי להכיר אותו. באותה תקופה לא היו הרבה ותיקים, המטה היה מאד צעיר. היו את ראש היחידה, הרופא ורפי שהיו מבוגרים מכל השאר.
רפי היה אדם בוגר וידידותי, עם המון ניסיון חיים, איש של אנשים, עם המון שכל ישר ושתמיד מוכן לעזור. מעבר לתרומתו בתחומים המקצועיים בהם עסק ביחידה אפשר היה להתייעץ איתו והיה מוכן לסייע לא בהכרח בנושאים שקושרים לתחום עיסוקו.רפי תמיד עשה הכל באווירה קופרטיבית, ידידותית, עם חשיבה מחוץ לקופסא. הוא הנהיג אחריו דור שלם של לוחמים ומפקדים והיה משענת עבור כולם. כל מי שהגיע ליחידה תמיד רצה להגיע לרפנ"צ. זאת הייתה פשוט חוויה לראות את זה.הייתה לו סבלנות לכל החיילים הצעירים, תמיד הקשיב בצורה אבהית ופעל בצניעות ונעימות והוביל אנשים בדרך הנכונה. הייתה לו הסתכלות מאוד עניינית בכל תחום, תמיד היה חיובי וידע לתת פתרון לכל בעיה. 
אחרי שעזבתי את היחידה נשארנו בקשר טוב לאורך השנים, הוא היה עבורי חבר נפש. היה לו עולם תוכן עשיר וידע רחב, והיה אפשר לדבר איתו על כל דבר. תמיד היה מוכן לעזור ותמיד התעניין עם סבלנות אין קץ. נהנתי מאד לדבר ולהתייעץ עימו, תמיד הכל באווירה חיובית ונעימה. בכל פעם שהייתי רוצה לשמוע על פתרונות יצירתיים או על אופן חשיבה שונה הייתי יודע שאוכל לפנות אליו.האישיות המיוחדת של רפי היא אחת הגדולות שלו - בין הדברים שאפשרו לו לבנות את המוסד המדהים ״רפנ״צ״

את רפי הכרתי מימיו הראשונים ביחידה. הבנו שקיים צורך במומחה בתחום ההסוואה, ומצאנו ברפי מומחיות להשרדות, הטמעות והסוואה בסביבות שונות – ידע משולב בנפש של אמן.רפי למד מהר מאוד את הצורך והאתגרים שהוא מציב, והציע פתרונות יצירתיים מאוד, שדרשו עמידה מפני חשיפה וגילוי, של מי שמאוד רצה לגלות ולחשוף אותנו.ספרו, "יש מוצא", נמצא לנגד עיני על מדף הספרים. רפי, לא רק מצא פתרונות, אלא אימן וחינך דורות של מפקדים ולוחמים את התחום, שכל כך אהב כמו גם, אהבתו לאנשים הביאה להתקבלותו הטבעית והמהירה ביחידה.בכך, רפי תרם תרומה ייחודית לביטחון ישראל, תרומה שמשמשת את העוסקים במלאכה, עד היום.יהי זכרו ברוך!

׳רפנצ׳ זה היה מושג ביחידה, מושג של איכות, של יצירתיות ופתרונות. מאחורי המושג הזה היה רפי נצר, שראשי התיבות של שמו הפכו לשם ההאנגר, לשם פועל - ׳לרפנצ׳. כך אני מאמין יהיה עוד שנים רבות, לזכרו ובזכות פועלו. 

רפי היה אדם מיוחד: ידען שתמיד שואף להרחיב ידיעותיו, יצירתי מאוד ברעיונותיו ומעשי מאוד בהפיכתם מחזון למציאות. רפי ידע לחשוב על בעיות בצורה שונה, למצוא פתרונות מעולים שהשתלבו היטב בתוך מארג האילוצים המבצעיים ולא פחות מכך, הוא היה איש שיחה. אצל רפי תמיד היה קפה טוב ולצידו תמיד יכולת למצוא נושא שיחה מרתק, בין אם בענייני עבודה ובין אם מתחום רחב מאוד של נושאים אחרים. כך אזכור את רפי - אדם שנעים לפגוש בו וטוב לחשוב איתו ביחד. אדם שאותו תרצה לידך ברגעי אתגר מורכבים.  הרצי

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

 רפי (משמאל) עם דני עורי ודורון אלתר (שני מימין) בפעילות ימית, 1988

רפי (משמאל) עם יובל ניצן באימונים בשטח, 1983

רפי (משמאל) עם יובל ניצן באימונים בשטח, 1983

רז אורי (שמש) ז"ל

-

-

אבא -

ביום שני בבוקר, 20.10.2008 ערב חג שני של סוכות, עצמת את עיניך הכחולות בפעם האחרונה. היינו איתך כולנו, בבית, כמו שרצית, מוקף בַּאהבה שאותה הענקת לנו כל החיים. חיכית עד שתאיר השמש, כאותה ה"שמש" שהיית בעיני רבים, וכאותו "שמש" שהיית בעיני חבריך מהצבא.

נולדת ברמת רחל ביום 14.10.1936. כשהיית בן 6 אמך, סבתא חיה, התגייסה לצבא הבריטי לכ-3 שנים, ואביך, סבא ירחמיאל, היה נהג משאית. עקב עבודתם מחוץ למשק, הם נעדרו לזמן ממושך ואתה נאלצת להיות עצמאי ואף דאגת לאחיך, דן. על ילדותך ברמת רחל הרבית לספר, וזכורים לנו סיפורי תעלולים והרפתקאות, חלקם אסורים ומסוכנים - החל בהתגנבות ורחצה בשוקת הפרות ברפת, וכלה ביחסים המורכבים עם ילדי הכפר השכן צור באחר. במהלך מלחמת השחרור פינו אתכם בהתחלה לבי"ס בירושלים, לאחר מכן לבי"ס ברעננה ולבסוף למחנה המעפילים בעתלית. שם גרתם שנתיים עד שבנו את עין כרמל. לאחר האיחוד של חלק מחברי רמת רחל, ומשפחתך ביניהם, עם חברי עין הים והמעבר לעין כרמל, נסעת ללמוד כילד חוץ בגבעת השלושה, וחזרת הביתה רק בסופי שבוע. משם עברת ללמוד מכונאות בבית הספר המקצועי "בסמת" בחיפה.

בשנת 1954 התנדבת לשרת בגדוד 890 של הצנחנים, והוצבת בפלוגה א' שהייתה חוד החנית של הגדוד, ומאז למעשה לא השתחררת. השתתפת בפעולות תגמול רבות של תקופה זו, ובפעולת התגמול בבנין המשטרה הירדנית באל-רהווה נפצעת, ולכן לא השתתפת במבצע קדש ולא צנחת במיתלה. במילואים שרתת בסיירת מטכ"ל כמדריך נהיגת שטח, ואחרי השחרור הרשמי, המשכת להתנדב למילואים כמעט עד גיל 60. מתקופת הצבא הולכים איתך עד היום חבריך הטובים שהם עבורך יותר מאחים.

לאחר שחרורך מהצבא עבדת במוסך הקיבוץ, ולימים עברת קורס מנהלי מוסכים וניהלת אותו. ב-27 במאי 1958 לאחר מספר שנות חברות, התחתנת עם אמא נילי, ומאז אתם ביחד כבר 55 שנה. לאחר החתונה נולדה ביתך הבכורה ענת ואחריה אמיר. בשנת 1965 יצאתם עם ענת ואמיר לקיבוץ בית גוברין במסגרת עזרה לקיבוץ צעיר. סיפרת על תקופה זו שהעבודה הייתה רבה, אך הרגשתם סיפוק שיכולתם לתרום. כשחברך דני ורדון נהרג במלחמת ששת הימים החלפת אותו כמזכיר הקיבוץ. לאחר מלחמת ששת הימים נולדה הילה, ואז חזרתם לעין כרמל, ואתה התחלת לעבוד במפעל "קל קר" כטכנאי ומנהל ייצור. במהלך השנים יצאת מהמפעל למלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ. כיהנת כמזכיר עין-כרמל, וכן היית רכז בנייה, בתקופה שהרחיבו את בתי החברים. יצאת לעבוד מחוץ לקיבוץ כמאבטח באל-על, ואף היית איש ביטחון בסלונים האוויריים בטהרן ובפריז.

בעין כרמל נולדה הדס, שהייתה היחידה שגדלה בבית, בלינה המשפחתית. בשנים האחרונות היית נהג בית ומסיע חולים. בעבודה זו באו לביטוי אהבת האדם שלך, המסירות, הרגישות והאכפתיות. בכל מי שבאת איתו במגע השארת את חותמך המיוחד. במשך כל השנים היית אחראי על בית הקברות בעין כרמל, שלאחרונה הפך לבית העלמין "גן עדן". אהבת את עבודתך זו והתייחסת אליה כאל מפעל חיים. ראית בעיסוק זה מצווה גדולה ונהגת בכולם בכבוד וברגישות. בשנה וחצי האחרונות התמודדת עם מחלת הסרטן באופטימיות בלתי נלאית, שהייתה כל כך אופיינית לך, ומי שמכיר אותך, יודע, שעבורך לא הייתה אופציה אחרת. המשכת את כל עיסוקך ותחביבך למרות הקשיים הפיזיים, והיית נחוש לעבור את "השנה הלבנה" כמו שכינית אותה, ולהמשיך אחריה כרגיל.


אבא –

כל מי שפגש אותך נשבה בקסמך, וגם ללא מילים הצלחת להעביר את האופטימיות ושמחת החיים שלך. אהבתך לים מילאה אותך באנרגיה. לא פספסת יום שבו יכולת לשחות, ללכת על החוף, ולשאוף את ריח הים, האופק ורחש הגלים.

היית אבא מסור, משקיען ומגויס עבור כל אחד מאיתנו על כל גחמותינו ושיגעונותינו, וכל זה כלום לעומת המותג הייחודי "סבא אורי". סבא שכולם מתקנאים בו, ומוכנים לשכור את שירותיו. סבא של 9 נכדים שעיניו הכחולות בורקות בסער הבכור וביוגב הקטן, ורוחו פועמת בכולם – סער, גל, שובל, מנור, דרור, כרמל, ליאור, ניר ויוגב.

כמו שאמר מורי שוורץ לפני מותו "כל עוד אנחנו מסוגלים לאהוב זה את זה, וזוכרים את הרגשת האהבה שהרגשנו, אנחנו יכולים למות מבלי ממש ללכת מכאן. כל האהבה שיצרנו עודנה כאן. כל הזיכרונות עודם כאן. אתה ממשיך לחיות – בלבותיהם של כל אלה שנגעת בהם וטיפחת אותם כל עוד היית כאן.

המוות מפסיק את החיים, לא את היחסים ".

יהי זכרך ברוך.

רעייתך, נילי וילדיך: ענת, אמיר, הילה, הדס.  22.10.2008


חברים מספרים

אורי היה קרוב משפחה שלי. אבי ז"ל ואמו של אורי ז"ל היו בני דודים.

את אורי הכרתי לראשונה בכיתה יוד. יצאנו לעזרה לקיבוץ בית ג'וברין. לפני היציאה אמרה לי אמי שיש לנו קרוב משפחה שהתגייס ביחד עם אשתו ועבר מעין כרמל המבוססת לטובת ישוב צעיר בית ג'וברין.

כילד ביישן לא אני הייתי צריך לחפש את קרובי הרחוק. אורי ונילי ארחו אותי בביתם כמיטב המסורת, באווירה ביתית ואבהית.

מאז וכל שנות הכרותינו היה אורי האבא הדואג ובכך לפעמים השקיע מאמץ וזמן רב ובלבד שלא יחסר לי ולכולם דבר.

ידעתי שאורי קשור ליחידה ויותר מזה כלום. זמן קצר לאחר בואנו ליחידה בשעה שהיינו בעת אימון גופני עם הפנים למטה (שכיבות צמיחה אינסופיות תחת ניצוחו של ניר ניצן) שמעתי מישהו אומר לניר ניצן: "תשמע, הבחור שם בפינה הוא קרוב משפחה שלי, אז דיר בלקום עליו". מיד זיהיתי את אורי האבהי, שלקח אחריות ודאגה לשלומי.

אורי ליווה אותי בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים במשך שנים רבות. מדריך מקצועי, המבוגר האחראי, והאבא של כולם. (ציטוט": מה תגיד אמא שלך אם תחזור הבייתה מצונן?").

אורי היה אלוף בהווי המדורה. היינו מגיעים בסופו של יום לנ.צ. סיום, עייפים ורק רוצים לישון. לפני שהספקנו לטפל בכלים, כבר הייתה אש, קפה וסיפורים.

אורי היה אחראי לכל. אף אחד לא הלך לישון. התקבצנו להתחמם, ללגום קפה ולשמוע סיפורי מורשת. בתנאים הכי קשים של רוח וקור, מדבר קרח, חושך צלמוות, אורי היה מדליק אש. בלי המדורה לא היה ערך לכל היום, היה אומר.

אורי היה מכונאי בגופו, נפשו ונשמתו. הוא הרגיש ושמע כל שינוי שהיה בכלי וידע לזהות את מקורו. תמיד היה אומר שזה יכול להיות בעיה כזאת או אחרת אבל מה שהיה הסביר בעיניו התברר כאבחנה הנכונה.

אורי דאג לכולם מלבד לעצמו. תמיד אופטימי, מחייך, מספר סיפורים ושר שירים פגשתי אותו בימי מחלתו, לא ניכרה בו עייפות או פסימיות. אורי הסביר לי מה הטיפול שהוא עובר ומתי הוא מוזמן לניתוח. מבחינתו היה זה הסיום למחלה. כך גם אני התרשמתי. עד ששמעתי את ההודעה על מותו.

אורי השאיר בי את טביעת אישיותו החברית, החכמה והישירה.

אני מודה לו על כך.

יהי זכרו ברוך,

יורם וינר



ארבעה על הג'יפ הדוהר

מספר מילים על האיש שהובילנו בבטחה ובמהירות לפני שנים רבות, על אירועים שאפשר לספר.

על אחת מהתקופות בה שמש ז"ל התגייס לשרות מילואים ארוך, ואתם בבית נשארתם רעיה וילדים כמו בעוד מקרים דומים. אני חייל צעיר ומפקד על הג'יפ ששמש ז"ל נוהג בו, זה ג'יפ הציוד רק ארבעה אנחנו, על הג'יפ השני כמעט תריסר.

שועליו של

הכותרת לא מתאימה, היא פשוט באה ממילות השיר של אורי אבנרי,

צריך להיות "אריות אברם" או "לביאי אהוד" ובמקרה שלנו אולי "כפירי דודיק" (חלפי).

צוות דודיק בדרכו אל אותה ארץ דרומית [כך היא מופיעה ב"חוצה גבולות" שיצא זה לא מכבר]. אנחנו צעירים בני עשרים בערך, ושמש כבר אז מעבר לגיל השלושים ולקראת הארבעים, עם ארבעה ילדים בבית. נהג וותיק ומנוסה, שהפסיק לספור את ביקוריו באותה ארץ דרומית ובמקומות אחרים שם מעבר לגבול. בשבילנו מין אבא טוב ושקט שנוכחותו מקנה יציבות.

ונושאים השלהבת

לא שלהבת של אש, באחת הארוחות שלפני, עם הרמטכ"ל ועוד הרבה חשובים, ממערך החייל, על השולחן לפני כל אחד, שלוש צלחות וכך גם מזלגות וסכינים מכל צד, כפות גם. ואנחנו בני התיישבות וכפר, לא יודעים מה תחילה ומה אחר כך, שמש שכבר ראה עולם, מסביר לנו הצעירים, איך משתמשים ובמה, וכאן גם באה השלהבת, הרמטכ"ל מעשן סיגריות, רק מכניס אחת לפיו ואחד משלישיו קופץ עם מצית דלוק לשרתו, לי זה נראה מוזר במקצת, אבל כנראה שכך עולם נוהג.

והשביל מרקד

והשביל לא תמיד דרך סלולה וברורה, אני נזכר באחד התרגילים, אזור ג'בל ליבני, עוברים לתרגיל אש רועש בנסיעה מהירה. פתאום נפילה וקפיצה אדירה אחריה, על הג'יפ גם מפקד שבא לחזות באימון כמקובל, הוא נזף בשמש על "אי הזהירות" שבנהיגה כזאת. למחרת על הבוקר שמש מעיר אותי, בוא לבדוק את הבור שנפלנו אליו אתמול, נוסעים לאזור בתרגיל, ושם אנחנו רואים מחפורת טנקים שחצינו אותה לרוחבה, מה שבטוח שעצירה בתוכה הייתה מונעת יציאה בכל צורה שהיא. רק תושיית הנהג – שמש כמובן - וניסיונו העשיר במצבים ממין זה, הביאו ללחיצה חזקה על דוושת הבנזין וזינוק עצום אל מעבר למחפורת.

בדרך חזרה

בסיומו של לילה ארוך מאד באותה ארץ דרומית [יש לציין את דמיונו הפרוע של אהוד – שבמודל ערך לנו תרחיש דומה למדי] . בדרך חזרה למסוקים שישיבונו בשלום ,,

שמש שואל מי רעב? ומוציא מתרמילו הקטן, שתמיד היה צמוד אליו, פולקה או רבע עוף שהכין מבעוד מועד מהארוחה שלפני, כיבד את כולנו {שלושה במספר} ואמר את העצמות לא לזרוק בשטח, לא משאירים סימן, תחזירו אלי לתרמיל.

ביטחון שדה מעל הכול

חג יחידה, 1973, בדרך אל על המסלולים, אני תופס טרמפ במכונית מהודרת רבת אנטנות ווילונות על החלונות, אני לא מכיר ולא מזהה את היושב ליד הנהג, ברחבה בפגישות וטפיחות על השכם, אני פוגש את שמש, הוא הכתובת הברורה בשבילי לזהות את האיש שלקח אותי טרמפ, אני מצביע עליו ושואל את שמש: מי זה? שמש פותח את פיו לענות ואומר לי : זה נעצר לי על קצה הלשון ! הבנתי מיד במה המדובר ולא ניסיתי לחקור אותו עוד.

ביקור פצועים

אני שוכב ברמב"ם אחרי כיבוש שיא החרמון, פתאום מופיע שמש ואיתו ילדה קטנה, מסתבר שביתו הקטנה בלעה מטבע של עשר לירות, ובאו לערוך צילום, לוודא שאכן יצאה ואיננה עוד, כמובן שאם נמצאים ברמב"ם אז גם מבקרים פצועים.

יהי זכרו ברוך

נמרוד חפץ



שמש שהכרתי

את שמש זכיתי לפגוש לראשונה כשהוא מילואימניק ותיק, אפוף מסתורין, בן זוג למילואימניק צעיר – יוסי ג'ינו.

שני אלה "הזקן" ו"הצעיר", האחד בן 33 והשני בן 23 הסתובבו ביחידה, תמיד עם חיוכים, צחוקים ומסתורין. נראה היה שיש להם את העולם שלהם ושום דבר אחר אינו מטריד אותם.

שאלתי את עצמי – מה יש ל"זקן" כזה לתרום פה בין הצעירים והמחוטבים איתם עבד. תשובה לא הייתה לי, אבל נראה שזה עובד.

לימים, קבלתי את ה"זקן" שברוחו היה צעיר ממני, כמדריך אישי לנהיגת שטח.

מאחר וכל הנושא היה קצת חדש בעולמנו הצבאי, נדרשו פתיחות רבה ומחשבה יצירתית לתפעול ופתרון לבעיות שצצו. שמש היה מוכן לכל, לא היה שבוי בשום מחשבה צבאית כובלת , מוכן לכל ניסיון שצריך לעשות, לכל השקעת זמן שצריך לתת, ותמיד עם חיוך ורצון אמיתי לעזור, לפתור ולהתקדם.

אצל שמש "הסיפור" היה חלק מהאישיות ועם הניסיון והוותק שלו, לא היה משעמם לרגע – סיפורים על רמת רחל, על הצנחנים, על הקיבוץ. לכל מקום שהגענו אליו, היה הסיפור המיוחד שלו.

שמש היה תמיד הכי מבוגר בסביבה, לא משנה מי נוכח ואיזו דרגה יש לו ובכל זאת השתלב בין כולם כצעיר החבורה.

את האימונים המשותפים, שמש כמדריך ואני כחניך, עשינו באינטנסיביות. היה זמן קצר להתארגנות, הנושא היה חדש לנו והיינו צריכים להגיע לתוצאות. השיטה הייתה לנסות כל דבר שעלול להופיע, הלימוד היה דרך הניסוי. שמש ליווה את כל השלבים. חלק מאימונים התבצעו בסיני הדרומי. נסיעות ארוכות לאזורי האימונים, עבודת לילה, רכב שלא תמיד נענה... אצל שמש התהליך לווה בסבלנות,חיוך והמצאת הפתרון. שמש פשוט נהנה להיות שם.

בהמשך, כשאנחנו כבר מילואימניקים, שמש המשיך כזקן החבורה ואחד מהחבורה – מדריך את הדור הצעיר, משתתף כנהג מבצעי בפעילות המיוחדת, תמיד זמין, תמיד מוכן, תמיד כשיר.

בהמשך, כשאני כבר מילואימניק ותיק בעצמי, אני פוגש את שמש ביחידה, משולב בפעילות מבצעית, עם חגור קרבי , נשק וכל הדרוש. מה, שמש, לא מיצית, לא היה מספיק? זה בשביל הנכדים, הוא אומר, צריך תמונה אותנטית, ונוסע להמשך הפעילות.

נפגשתי עם שמש גם בקיבוץ עין כרמל. לילי, אשתי, בת עין כרמל והוריה חיה ומרדכי חברי הקיבוץ והיו בקשרים חבריים עם שמש. בביקורים המשפחתיים היינו נפגשים מדי פעם על המדרכות או בכניסה לערב ליל הסדר (בניצוחו של שמש). המפגש תמיד היה בין שניים שיש להם עבר משותף ועברו כברת דרך משותפת שאינה נחשפת ואינה נדרשת למילים. בשבילי זה היה חלק ממצע עליו צומחים החיים.

שמש בשבילי יישאר תמיד סמל והכרה לאיך הכל התחיל מכלום וצמח וגדל להיות מה שזה היום.

גדעון דרור



בשנה האחרונה לשרות הצבאי שלי ביחידה, טרם שעברתי לקבע, נבחרתי יחדד עם

קצין צעיר בשם חנן גילוץ לבחון,לבדוק או יותר נכון לתרגל נושא הרכב למבצעי היחידה.

נסענו לאדם בשם עמי רדיאן , כמדומני מפקד סיירת שריון לשעבר, נכה שנשרף בכל גופו

וממנו "שאבנו" חומר ראשוני על נסיעה בג'יפים בשטח. להזכירך , ביחידה היה "הנגר"

מלא ברכבי שלל כולל אופנועים , ברובם כלי רוסיים בלא שימוש.

עם שהתקדמו "עניני" המבצעים היה ברור שנהיה זקוקים לנהג נוסף מלבדי. הוחל בחיפושים

ואז הגענו לאורי רז (ז"ל) מעין כרמל. מאז ולאורך שנים אורי (שמש) לא עזב את היחידה .

הוא השתתף בהרבה מבצעים . יחד איתי היה ב: "סקיפיו","חניבעל". עם אליק "בקונסוליה"

(כולם במצריים) כך שמעתי כי כבר לא הייתי בארץ יצאתי לשליחות באנגליה.

לכשחזרתי המשכנו לעבוד יחד ואורי היה אחראי ל"גידולם והכשרתם " של עשרות

נהגים מבצעיים לימים גם עם דני דגן.כן היה שותף , כמדומני בהקמת " שלדג" עם מוקי בצר.

הכרתי את אורי בעודי צעיר ממנו בכ- 10 שנים אך התפתחה ידידות עמוקה עימו ועם רעייתו

נילי. כמדומני, ידידות שנמשכה גם עם גרושתי גבי. במבצעים הנ"ל במצריים המצביא היה אהוד

ברק ומפקד הצוות היה עמית בן חורין (ז"ל). השתתפו צוות עמית ונספחים: עוזידיין ויוני נתניהו(ז"ל).

המבצעים היו עמוקים מאוד ומסוכנים. הייתה בהם גם הראשוניות והחדשנות. אורי בנה "תורה

חדשה", של נסיעה ונהיגה בשטח ובשרשרת של אימונים מפרחים אף דאג שניישם אותה בהצלחה.

ב"סקיפיו" שקעתי ואורי חילץ אותי בגרירה. ב"חניבעל" הסתבר באמצע הלילה כי הייתה טעות

וצריך להתחיל הכול מחדש. אהוד התלבט, האם "להתקפל" ולחזור ללא ביצוע או להתחיל שוב.

שמש ניגש אליו ואמר לו משהו כמו: " תחליט מה שתחליט רק קח בחשבון שאני לא חוזר לכאן"

לי הוא לחש: " אני חושב שעזרתי לו להחליט". כך היה, התחילו הכול "מבראשית" והייתה הצלחה

גדולה גם במושגים היסטוריים.

שני פרטים נוספים שזכורים לי היו : בסקיפיו נתקלנו בטנק מסוג "סטאלין" וברחנו. בחניבעל

ה"תפוצץ" הרוטור במפלג של מנוע הג'יפ.אורי תיקן ה"רוטור" ב"חוט שפגת" שהיה לו ויצק עליו

סיליקון שהיה לנו למכביר. הג'יפ נסע עוד מספר שנים עם הרוטור המתוקן כג'יפ אימונים

והדבר הפך לסיפור מורשת קרב לנהגים למשך שנים רבות.

מיותר להוסיף סיפורים על חוש ההומור האדיר של אורי והחיוך המתמיד שלו. בשנים

הראשונות כרווק היה יועץ אישי בנושא "חתיכות" ונהג תמיד להגיד לי "אל תתאהב זה מפריע לך

בנהיגה בשטח". הוא לימד אותי את ערכה של המשפחה ובמיוחד היחס האדיר , האהבה וההערצה

לנילי אשר היה לי מודל לחיקוי. בתוך כך גם ניסה לשכנע אותי שלא להתגרש מגבי.

אורי היה אדם "נטול פוזה" צנוע ,אמיץ לב, בעל ידי זהב, אהוב עלי ועל חניכיו, ישר, הגון.

השתתף בגדולי מבצעי היחידה ותרם תרומה משמעותית לביצועיה ברמה ההיסטורית.

רבים מאיתנו נושאים את זכרו באהבה ,בגאווה ובהערצה.

עם הרבה כבוד והערכה

יוסי ג'ינו.